זהו סיפור הלידה השני שלי. מומלץ להתחיל מסיפור הלידה הראשונה שלי

הריון שני גם בטיפולים,
הפעם מהר נקלט על הפעם הראשונה.
אנחנו בהלם מוחלט, שמחים מאוד.
ההריון מתקדם יפה, רק שהעובר נמצא במצב עכוז (החלטנו לא לדעת אם זה בן או בת הפעם).
מנסים כל מיני תרגילי היפוך בבית,
מנסים היפוך במים (אצל מור המדהימה) שלא צלח גם,
מנסים היפוך בבית חולים שגם לא צולח.
מדברת עם אחת המילדות בבית חולים העמק
שממליצה לי לזרום ולא להילחם ושעובר יצא איך שהוא צריך לצאת ומזל שדיברתי איתה…
התנגדתי נחרצות לקיסרי.

שבוע 39+4, אני עם ילד בן שנה ו4 בבית מהבוקר מרגישה צירים אבל לא סדירים.
ממשיכה את היום כרגיל,
נפגשים עם חברים, שכנים, אחר הצהרים גן שעשועים ואני עם צירים (הולכת גם עושה ציפורנים).
לא חשבתי שהלידה מגיעה…
לקראת 22:00 בלילה כבר הצירים מתחילים להיות צפופים.
מתחילה למדוד ורואה שיש דקה וחצי בין צירים לציר.
מתקשרים לסבתא לבוא לשמור על הקטן שעומד להפוך לאח גדול ובנתיים ממלאת לי אמבטיה.
מגיעים למיון יולדות בשעה 23:00
בבדיקה אני כבר בפתיחה 7.
מחברים למוניטור ואולטסאונד כיוון שהעובר במצב עכוז.
רוצים להכניס אותי לקיסרי ואני מסרבת.
לשמחתי הייתה איתי מיילדת שתמכה בי למרות התנגדות הרופא.
מחליטים ללכת לחדר לידה ולהקפיץ רופא שמיילד עכוז.
לשמחתי זה היה הרופא מעקב הריון, שלי פרופ זוהר נחום.
בשעה 00:06 נכנסים לחדר לידה,
בשעה 00:36 היפיפה מגיחה לאוויר העולם בדיוק כשפרופ' זוהר נכנס לחדר.
לידה קסומה, שונה ומיוחדת.

בשתי הלידות הייתי לגמרי מחוברת לעצמי וקשובה לגוף שלי,
לקחתי את הזמן, הייתי רגועה, ובעלי היה לצידי לתמוך, לחבק ולעטוף במלא אהבה.

אני תמיד אומרת לכל הריונית שאני פוגשת –  להקשיב לעצמה ולהיות נוכחת ופעילה בלידה שלה ולהחליט איך היא רוצה לעשות זאת.
לתכנן מראש – מחשבה יוצרת מציאות.

הסיפור של מירית רוזנר

סיפורי הלידה שלי:
אז אחרי 3 וחצי שנים של טיפולים וכמעט שכבר החלטנו ללכת לפונדקאות ההחזרה הצליחה.
היה הריון קצת מאתגר…
כבר בשבוע 24 הייתה לי התקצרות של צוואר הרחם והתחילו לי צירים,
מה שהביא לפתיחה של 1 וחצי ונאלצתי להיות בשמירת הריון.
שבוע 37+5 נכנסת לעשות פיפי- מסיימת וממשיך לנזול לי נוזל מוזר על הרגלים.
בהתחלה לא הבנתי מה קורה אבל בטלפון אחד הבנתי שזאת ירידת מים.
השעה הייתה (18:22) לקחתי את הזמן התקלחתי התארגנו, תיק וכל מה שצריך.
הגעתי למיון יולדות בשעה 20:14,
היה קצת טרטור,  שלחו אותנו ללכת להביא מדבקות מהמיון הרגיל ולחזור.
בדקו במוניטור, בדקו פתיחה, אמרו עדין 1 וחצי יש לך מלא זמן והציעו לי לעבור למחלקת אם ועובר עד שתהיה התקדמות.
(השעה 21:20) עוברים למחלקה ועשו לי חוקן שזירז את העניינים מהר מאוד.
בשעה 22:00 נכנסתי לחדר לידה ובשעה 22:18 דקות הונח עלי הפלא המדהים, מעיין שלי.
אני אציין שאמרתי מספר פעמים למיילדת שאני מרגישה שהוא יוצא והיא אמרה לי זה בסדר מה שאת מרגישה ולא בדקה,
ואז בעלי בדק ואמר לה שהוא רואה את הראש.
הייתה לידה מדהימה.

רוצה לקרוא את סיפור הלידה השני שלי? לידת עכוז וגינלית בחדר לידה

הסיפור של מירית רוזנר

* טריגר: תאורים חושפניים ולעיתים קשים…

 

סימנים ראשונים

זה היה במהלך השירות הצבאי שלי, כשהתחלתי לחוש כאבי בטן, זה היה שירות אינטנסיבי ומשמעותי, מלא באחריות (לפחות בעיניי).

בתחילה לא כל כך ייחסתי חשיבות, אך משכאבי הבטן החלו לחזור על עצמם ולהתגבר פניתי לרופא הגדודי, שהפנה אותי לבדיקות במרפאות הצבאיות.
הרופאים מיששו את ביטני והחליטו שאין לי כלום ושום דבר,
אני בטח מנסה להוציא פטורים ממיני מטלות (מה שלא היה קרוב בכלל למציאות),
אך מכיוון שהשירות עמד להסתיים לא חשבתי על להילחם ב"טחנות הרוח" הצבאיות.

עברו הימים, השתחררתי, והתחלתי לעבוד כמוקדנית ב144 (זוכרת מה זה בכלל?) –
עבודת משמרות, מנהלת מלחיצה, יעדים לעמוד בהם ובאווירת טרום לימודים אקדמיים, סיר הלחץ הלך וגבר.
יחד איתם המשיכו ואף התחזקו כאבי הבטן.

בפניות לרופאת המשפחה, עם הפניות לבדיקות שונות (ומשונות יש לציין) היתה גם הפניה לרופא "מומחה" ברפואה דחופה.
הוא הסתכל עלי, שאל מה אני עושה בחיים, וכשעניתי בדמעות של כאב ויאוש שבשבוע הבא אני מתחילה את הלימודים באוניברסיטה,
הוא חייך קלות ואמר: "כן, את עדינה, את ג'ינג'ית רגישה, כאבי הבטן שלך הם מהתרגשות לקראת הבאות."

בדרך חזרה ממנו הביתה, בכיתי קשות לאימי, " אני יודעת מהם כאבי בטן של התרגשות, זוכרת אותם מימי בית הספר לקראת מבחנים.
אף פעם לא ביקשתי פטור בגינם. אבל הפעם אלו כאבי בטן אחרים. כאלו עוד לא היו לי!
אני ממש סובלת ואף בדיקה לא מראה מה לא בסדר אצלי, ואף רופא לא מאבחן אותי בצורה נכונה"

לומדת להקשיב לגוף ולסמוך על עצמי

הסבל הלך והתגבר, בתחילה ניסיתי לאבחן את עצמי: טוב, את לפני מחזור (ברור שהתכוונתי לווסת ); טוב, את במחזור; אחרי מחזור…
טוב את רעבה; אולי אכלת יותר מדי…
אבל כשהימים נקפו והגעתי למצב שבו כל דבר שהכנסתי לפה, הגוף דחה אותו,
כשכאבי הבטן שיתקו וקיפלו אותי ולא יכולתי כבר לנשום, זעקתי שעכשיו אני רוצה לפנות למיון. הרגשתי שמשהו ממש לא טוב קורה כאן.

כמובן שאושפזתי. מלכתחילה במחלקה כירורגית. והתחילה סדרת בדיקות ארוכה ומתישה.
במהלכן הייתי בצום וללא משככי כאבים (על מנת שלא לטשטש את מקור הכאב), הגעתי למשקל 40 ק"ג, הכרתי כבר את כל הצוות הרפואי,
התלוצצתי איתם (כל עוד יכולתי), לכל שקית עירוי שקיבלתי קראתי בשם מאכל אהוב שאליו התגעגעתי,
הגעתי למצב שבו מאחת שמפחדת לראות מחט מתקרבת אליה, הסתכלתי איך מחדירים לי אותה לווריד.

בשלב מסוים כשהגישו לי, שוב, שמן קיק לשתות כדי לרוקן לי חומר ניגודי מהמעיים, עצרתי את כדור הארץ!
ואמרתי: עכשיו, אתם פותחים לי את הבטן ובודקים מה קורה לי שם, אם אף בדיקה או הדמייה לא מצליחים להמחיש לכם, בידקו עם העיניים והידיים.
ואכן כך היה, תוך זמן קצר הובילו אותי לחדר הניתוח (לאחר שהסבירו לי ולהוריי את התהליך, המשמעות והסיכונים).

שם ניתוח שנמשך שעות רבות, בו מצאו מעיים רקובים ומחוררים, הסתיים באמירה: טוב שלא חיכינו עוד יום, זו כבר היתה ממש סכנת חיים.
הוציאו לי מטר וחצי של מעי דק נגוע ו70 ס"מ מהמעי הגס שנשלחו לבדיקה פתולוגית.

ההחלמה היתה לא פשוטה, ארוכה ואיטית, במהלכה התפתחה דלקת בתפר הניתוח,
אז הוציאו את הסיכות ונתנו להפרשות הדלקת לצאת בצורה חופשית מהבטן הפעורה.
חזרה איטית והדרגתית לכלכלה מוצקה, כמו תינוק שלומד לאכול (רק שאת הטעמים כבר היכרתי לפני והתגעגעתי אליהם כל כך),
חיזוק הגוף ושיקומו, למידה איטית והקשבה מלאה למהן יכולות הגוף שלי, הצרכים שלו, התנאים שהשתנו,
אילו תרופות מועילות ואילו לא (בלשון המעטה).

אפשר להכנס להריון וללדת עם קרוהן?

הימים והשנים עברו ונישאתי לאהוב ליבי (וזה שהוכיח את נאמנותו ומסירותו לאורך כל התקופה הקשה הזו, שהיתה).
נכנסתי להריון, כשהייתי בתקופה בה הייתי בתקופת רמיסיה (הפחתה בתסמינים של המחלה),
די שלטתי בגוף והבנתי מה נכון לי ומה פחות, מבחינת אורח חיים ותזונה.
יחד עם זאת, החששות היו כבדים, איך תתנהג המחלה במהלך ההריון?
איך אגיע ללידה כשאני, עמוק בליבי יודעת שסף הכאב שלי נמוך,
אני כאבים כבר מיציתי!
את כולם.

אין לי כוחות להתמודד שוב עם כאבים.

ומה בנוגע לשליטה בסוגרים?
עד שלמדתי פחות או יותר כיצד לשלוט ביציאות (הבלתי צפויות שליוו אותי בתקופה שלאחר הניתוח)…
מה יקרה שם בחדר הלידה?
האם לקחת משככי כאבים או לא ואם כן, איזה?
ומה בנוגע לצוותים הרפואיים?
כמה אני אמור לבטוח בהם?
הרי מצד אחד הצילו את חיי, אך מצד שני, בהתנהלות בלתי אחראית, גרמו לי לזיהום שהסתבך.

עברנו קורס הכנה ללידה (מרתון סופ"ש של הקופה) בו סיפרו לנו מה קורה בחדרי לידה, איך נותנים אפידורל,
מהו קולוסטרום ועל אילו נקודות כדאי ללחוץ כדי לקדם את הלידה.

אפילו הגוף שלי, עם הקרוהן, יודע ללדת

בהגיע יום הלידה (יומיים לאחר מעבר דירה, לילה ראשון עם מזגן עובד),
מתעוררת בבוקר ורואה דימום,
מעירה גם אותו ומתחילים להתארגן לקראת יציאה (הוא מזכיר לי, כמו שביקשתי ממנו, להתקלח לפני שיוצאים לדרך, ידעתי שאהיה מבולבלת…),
דואגים לבייביסיטר לכלבה, כי מי יודע לכמה זמן נצא מהבית,
דואגים למפתח כדי שיהיה מי שיקבל את בעלי המקצוע שאמורים לעבוד אצלנו בדירה ומתחילים בנסיעה לכיוון בית החולים שנבחר.

בדרך, פתאום אני מבינה שאני מתחילה להרגיש משהו שמזכיר כמו פעילות רחמית, התכווצויות כאלו, וזה די חוזר על עצמו,
התחלתי לתזמן וואלה, זה כל חמש דקות מתחיל, באורך של דקה,
ממש כמו שאמרו לנו בקורס ההכנה, שזה הזמן להגיע לחדר לידה.
סימן שאנחנו בסדר מבחינת התנאים, התזמון וכל הכללים.

ההתרגשות מתגברת.
כשמגיעים למיון יולדות, עוברת את כל הבדיקות והתשאולים.
ופסק הדין לגבי הפתיחה: 3 ס"מ, מופנית לחדר הלידה.
נהדר.

בדרך לחדר הלידה, במסדרון מספיקה לחוות עוד 2 צירים,
מבקשת רשות מהמיילדות לעצור ולהישען על דלפק תחנת האחיות (כמה תמימות חחח) וממשיכה לכיוון חדר מס' 5.
שם מתקבלת על ידי מיילדת חמה ומקסימה שרוצה לבדוק אותי שוב,
בעלי בינתיים רואה אותי בצירים ושואל: אולי תרצי אפידורל? חבל שתסבלי כך…
עניתי שתלוי עוד כמה זמן יש לי,
כי בינתיים אני מרגישה שאני מתמודדת היטב.

המיילדת בודקת ואני בפתיחה של 8 ס"מ (הלםםם)
ושוב הוא מציע לי אפידורל.
עניתי לו : לא זוכר מה אמרו בקורס ההכנה ללידה? מפתיחה 8 כבר לא נותנים אפידורל.
המיילדת מחייכת בצנעה ויוצאת מהחדר.

רגע, לא הבנתי, למה היא יוצאת מהחדר?
למה היא משאירה אותי לבד, אני הרי בלידה, לא?
מסתבר שיש לה עוד חדרים שבהם היא אמורה לטפל במשמרת הזו, ויולדת נוספת שצריכה אותה בדיוק עכשיו.
נשארנו רק שנינו בחדר, תמימים… ולא כל כך יודעים.
הזמן חלף והצירים מתגברים.
לפתע נכנסת חבורה של רופאים, מבקשת רשות להשאיר סטודנט בחדר.
הסכמתי. בתנאי שהוא לא נוגע בי, אמרתי.
נכנס רופא צעיר, כחול עיניים ויפה מראה, ממושמע, לא מתקרב ונצמד אל הקיר.

להתמודד עם המבוכה, הכאב והפחד

הצירים מתגברים, אני מתחילה להרגיש לחץ קוראת שוב למיילדת, ואכן, פתיחה מלאה.
הראש עדיין גבוה, והיא, המופלאה מנסה להציע לי תנוחות מתנוחות שונות: אולי תעמדי על 6 על המיטה?
(ואני נבוכה, מה דוגי סטייל? לא נעים לי…),
אולי תעמדי ליד המיטה, ותישעני עליה, כוח הכבידה יעזור?
(ואני מפוחדת, מה יקרה אם תיפול התינוקת על הרצפה?),
אז הגענו לתנוחות על גבי המיטה, שכיבה על הצד, על הגב וצירי הלחץ הולכים גוברים.
נסיונות לחיצות שמקדמות את הראש בתעלה, אך בקצב איטי, איטי מדי עבורי,
הכאבים גוברים (ואני, הרי סף הכאב שלי נמוך, כך חשבתי), עייפה וחלשה מכדי ללחוץ,
פתאום מתקרב אלי הסטאז'ר עם מטלית לחה ומנגב לי את המצח,
בעלי מהצד השני מעסה לי את הגב, וזה נעים ומרגיע ונותן לי מוטיבציה,
אני מרגישה שדואגים לי, שתומכים בי, שממש רוצים לעזור לי,
אם רק היו יכולים ללחוץ במקומי…

לפתע נכנס רופא.
גבוה, גדול, מפחיד: אם היא לא יולדת תוך 20 דקות, יהיה כאן וואקום. ו
אני נלחצת.
זה, האמת, היה הפחד הכי גדול שלי.
ידעתי כל חיי שלידת ואקום או מלקחיים היא מתכון לאסון (מסיפורים שהכרתי בילדותי), ואמרתי לא, אני נותנת כאן פייט.
הסתכלתי על השעון בכל רגע אפשרי ולחצתי.

לגלות את הכוחות שבי, ללמוד להאמין מחדש בעצמי

לחצתי בכל כוחי, גייסתי כוחות עצומים, כדי לא לאפשר לזה לקרות, קראתי לתינוקת בקול רם, ואמרתי לה, שזהו, הגיע הזמן.
אני אעזור לה לצאת, אבל היא גם חייבת לעזור לי.
זה היה חזק ואינטנסיבי, המאמצים היו כבירים, לפתע המיילדת מצעיה לבצע חתך, כדי לעזור לה לצאת.
הייתי כל כך עייפה וכאובה, רציתי להיות כבר אחרי, רציתי כבר לראות אותה ולאחוז אותה בין ידיי,
שכל החששות מחתך יזום, במקום הכי אינטימי, הושמו בצד והסכמתי, העיקר שהתינוקת תהיה כבר בחוץ.
ואכן כך היה, ברגע אחד מופלא (חצי שעה מאז שהרופא האיום איים) והיא עליי.
עור לעור, נושמת את נשימותיה הראשונות, הרטובות והחלקות, ואני לא מאמינה,
מריחה אותה, נושמת אותה ואיתה. מרגישה את חום גופה, מרגיעה את בכייה. מתחברת אליה וקוראת לה בשמה. ההתרגשות עצומה.

המיילדת מציעה לו לחתוך את חבל הטבור, זה מרגש, ממש. סימבולי כל כך.

פתאום שוב, צירים נוספים, מוציאה את השיליה.
בדיקה נוספת מראה שנשארו שאריות, צריך לבצע רביזיו, ובאותה הזדמנות גם לתפור.
מוציאים אותו ואותה מן החדר (כנראה לתינוקיה ובדרך להראות למשפחה שמחכה לי בחוץ). נותנים לי חומר מאלחש, כמה כיף לחזור לישון.
אחרי כמה דקות מתעוררת כחדשה, בכל זאת 3/4 בטן ירדה ואני כבר אמא. טריה. עוצמתית. כל כך הרבה פחדים ומחסומים צלחתי בלידה אחת.

מי יכול עלי עכשיו??

שבוע 39+4, מתעוררת בשתיים בלילה לצירים, כמו כל לילה באותו שבוע, אבל מהר מבינה שהפעם זה הדבר האמיתי. היה לי מאוד כבד בסוף ההריון, גם בגוף וגם בלב, ושמחתי שהגיע הזמן.

צירים סדירים וכואבים, אבל סבירים לגמרי, נמשכו עד 8 בבוקר ואז התחילו להתרחק, מיד אחרי שהגדולה הלכה לגן. הייתי די בטוחה שזאת פאניקת לידה, כמו שקרה בלידה הראשונה שלי, והחלטתי בינתיים לנוח. נרדמת לשעתיים וקמה בטוב, אבל רואה שהצירים לא מתחדשים וקובעת דיקור. לא רציתי לחכות עוד.

בשלוש נכנסת לדיקור, דקה אחרי שהמחטים בפנים מגיע ציר חזק. עוקבת אחר השעון ורואה שהם חזרו סדירים וכואבים, כאילו לא הייתה הפסקה של כמה שעות. בארבע אני בבית, הצירים עוד בשלב שהם יותר מרגשים מכואבים. אני נחה ונרגעת. יושבים לצפות בסרט ונהנים מאחר צהריים זוגי נדיר. לקראת שש בערב מרגישה שצריכה לקום כדי להעביר ציר, וקצת אחר כך מאבדת ריכוז בסרט. מעבירה צירים על הספה, בעמידת שש ותנועתיות, כואב אבל בבית כל כך נעים חמים ובטוח, שלא מרגישה צורך ללכת לשום מקום. בשבע וחצי מבינה שמתחיל להיות אינטנסיבי, ואחרי רבע שעה מחליטה שנוסעים. בשמונה וארבעים בערב הגענו לבית חולים. בנסיעה היה לי קשה והבאמפרים של הבית חולים די שברו סופית את הפאסון שעוד החזקתי (:

במיון יולדות בודקים אותי. פתיחה 5 וראש נמוך. תוך כדי צירים כואבים וצפופים, הרופאה מנסה להעריך משקל באולטרסאונד אחרי שבהערכה ידנית אמרו שהעוברית גדולה, אבל ציר כואב במיוחד גורם להם לוותר ולשלוח אותי לחדר לידה. בחדר לידה כל כך כאובה שלא מצליחה ללכת למקלחת כמו שרציתי ולא מצליחה בכלל לזוז מתנוחה של שכיבה על הצד. תוך עשר דקות בערך המיילדת בודקת ורואה פתיחה מלאה, אחרי בערך חצי שעה של ערפול חושים מוחלט יוצאת הקטנה-גדולה שלי. 4.200 ק"ג, בלי קרעים ובלי צורך בתפרים.

דקה לפני שיצאה, שמעתי את הרופאה מהקבלה אומרת לי שאם היא לא יוצאת עכשיו יעשו לי ואקום. ברגע ששמעתי את זה התגייסתי לדחיפה אחרונה והיא יצאה. אני לא יודעת מה קרה לפני אבל כנראה שנתקעה בתעלה ונמעכה קצת, אני כן זוכרת שלא דחפתי יעיל לפני הדחיפה האחרונה, אלא בעיקר צעקתי.

בערך שעה אחרי הלידה לקחו את התינוקת לבדיקת סוכר בתינוקיה בגלל המשקל. אבא שלה ליווה אותה ואני נשארתי להשגחה עוד שעה. הרגשתי טוב, התקלחתי והחלפתי בגדים בחדר לידה. בדיקת הסוכר הייתה תקינה ושניהם כבר חיכו לי בחדר כשהגעתי.

הלידה הייתה מהירה וטובה, יצאתי ממנה עם כוחות ובלי כאבים מיוחדים. כשאני משווה ל-3 קילו של הבכורה שלי, אפשר להגיד שהגודל ממש לא קובע איך תיראה הלידה…

חשוב אולי לספר שבדרך למחלקת יולדות הרופאה ראתה אותי ואמרה "יש לך מזל שלא ידענו מה הגודל". גם אני לא ידעתי וכנראה טוב שכך. ככה במקום להלחיץ אחד את השניה, נתנו לטבע לעשות את מה שהוא יודע, אבל היום גם אני יודעת שזה לגמרי אפשרי. 

סיפור הלידה של י'
(*הורדנו שמות כדי לשמור על הפרטיות)

נכון ☺ לא התבלבלת, זה קרה לפני 10 שנים (כמעט בדיוק לפי העברי…)

אמנם עברו 10 שנים אבל זה סיפור כ"כ עוצמתי שנראה לי נכון לשתף…

כמו בהרבה לידות, הסיפור מתחיל בלידה שלפניה- הלידה השניה שלי, בה לא הספקתי לקבל אפידורל בגלל חדרי הלידה העמוסים לעייפה בסורוקה, אז העברתי 6 שעות בהמתנה לרופא… עד שרופא ראה אותי כבר הייתי בפתיחה 6 ותוך 20 דקות המתוקה כבר היתה עלי.

נדהמתי שהצלחתי לעשות זאת ללא אפידורל (לידה ראשונה היתה עם אפידורל כי לא האמנתי שאפשר אחרת) והחלטתי שאני רוצה לנסות מלכתחילה ללא אפידורל בלידות הבאות.

ואז שמעתי שיש כזה שנקרא דולה, בדרום זה בכלל לא היה מפותח… בקושי היו 2 דולות בדרום…. למזלי התחברתי מיד לאחת מהן- שרה קליין.

הזמן עובר, התאריך המשוער הרבה מאחוריי… התבאסתי קשות כי את הראשון ילדתי ב38 והשניה ב40+3.

הגענו ל41+3 וממש לא רציתי זירוז…. אז הגעתי אל שרה לטיפול רפלקסולוגיה בשעה 17:00.

חזרנו הביתה וכלום לא נראה באופק… התבאסתי קשות והבנתי שכנראה אצטרך להתייצב למחרת לזירוז בסורוקה….

ב5 בבוקר קמתי פתאום. אחרי 2 דקות הבנתי למה התעוררתי- ציר העיר אותי, ואז הגיע עוד אחד, ועוד אחד…. בקיצור ציר רציני כל 3 דקות, מיד התארגנו ויצאנו לכיוון באר שבע. בדרך הצירים התרווחו והחלטנו ללכת לשרה שגרה קרוב לסורוקה. הגענו אליה והחלטנו להסתובב בפארק סמוך למקום מגוריה…. יצאנו לסיבוב בפארק יחד עם כל הזקנים שעושים התעמלות בוקר, הם התרגשו ואיחלו לנו הצלחה…

היה כ"כ נעים! האווירה, האוויר והריח הנקי של התעוררות העיר, העיסויים של הדולה והביטחון שהיא נסכה בי…

בשלב כלשהו הרגשתי שאופי הצירים משתנה ויש קצת לחץ, החלטנו לחזור לכיוון הבית של שרה בשביל להתארגן לתזוזה לכיוון ביה"ח. השעה היתה 7:30 בבוקר (2.5 שעות מאז הציר הראשון).

כשהגענו אליה הביתה העברתי עוד כמה צירים על הכדור כשאני עם הברכיים על הרצפה ומחבקת את הכדור. ואז בבת אחת ירדו לי המים והרגשתי איך הוא פושט צונח לי בתעלת הלידה ותיכף יוצא…

מיד נבהלתי ונכנסתי לפאניקה, שרה נצמדה לפנים שלי, הכריחה אותי להסתכל עליה והזכירה לי איך לנשום. זה כ"כ עזר ואיפס אותי!

התלבטנו מה לעשות- האם להזמין אמבולנס, להתארגן ללדת אצלה בבית או לנסוע ברכב שלנו. מכיוון שאז עוד הייתי מוזנת בסיפורי הפחדה על לידות בית, פסלתי מיד את האופציה הזו ודידיתי הכי מהר שיכלתי לכיוון הרכב (היה לנו ברור שעד שהאמבולנס יגיע כבר אלד)

הצלחתי להידחס עם הדולה מאחורה ברכב כשאני שוכבת על הספסל האחורי עם הראש למטה והטוסיק למעלה, שואגת בכל ציר ופוחדת ללדת ברכב, שרה מזכירה לי איך לנשום וליתר בטחון מוציאה כפפות.

כשהגענו לחניה של סורוקה הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר ושהראש יוצא… (בעלי תוך כדי חיפוש חניה, כן?) אז התמקמתי בצורה שונה, כך שלשרה תהיה גישה לתינוק וצ׳יק צ׳אק הוא פשוט החליק החוצה…

אני הייתי ב"היי", בעלי היה די אדיש (שאל "הוא נולד?") והדולה-שרה היתה בהלם טוטאלי (למרות שבתכלס תיפקדה מדהים)

וכך נולד לו בשעה 8 בבוקר י' שאז היה שמנמן- שקל 4.080, ומאז ועד היום לא מקשיב לאמא שלו למרות תחנונים ועושה מה שבא לו, איך שבא לו ומתי שבא לו 😝.

זו היתה חוויה מדהימה! אז גיליתי שקיים דבר זה "רפלקס פליטת התינוק", ושתינוק גדול לאו דווקא אומר לידה קשה או ארוכה, וכמובן- גיליתי את עוצמתה של הדולה וכמה היא משמעותית לחווית לידה טובה בע"ה. אז התאהבתי בתחום ההריון והלידה ושם נטמן הזרע הראשון של הדולאות…

מזל טוב י' אהוב שלי שתמיד תזרום בטוב עם החיים ותהנה ממה שיש!

סיפור לידת הבית של בת פוקרסה:[לידה ראשונה 3.700 עם הערכת משקל גבוהה הרבה יותר – ואקום, חתכים, קרע דרגה 4
סיפור הלידה הנוכחי – משקל הלידה: 4.200, נולד לא שום קרע, לידה שניה.]

נמרוד נולד ב16 באוגוסט 2015, בבית הקטן והמתוק שגרנו בו במושב עופר.
הצירים התחילו מוקדם בבוקר (חמש אולי.. לא זוכרת בדיוק), התקשרתי להורים שלי לבוא לקחת את זאב (שהיה בן
שנתיים), התקשרתי למינדי לוי, המיילדת האהובה, ולדלית בין, חברתי הטובה, שיבואו ללוות אותי, וגם ליעל מוזס,
שהייתה שכנתי הצמודה כדי שתהיה בהיכון למקרה שיהיה צורך בגיבוי למינדי. בינתיים גסטון קפץ למשק להשאיר את
הטנדר והוראות לעובדים (זה היה יום ראשון).
אחרי שהורי באו ונסעו עם זאב נכנסתי לבריכה הגדולה החצר וביליתי בה את רוב זמן הצירים. הגיעו מינדי, דלית ויעל.
גסטון היה איתי במים קצת ואחכ התחיל לארגן את הבית לפי התכנון (בריכת לידה, מזרון וכו).
כשיצאתי מהמים המשיכו הצירים ודי מהר התחזקו מאוד. רציתי לחזור לבריכה הגדולה אבל ציר חזק במיוחד עצר בעדי
ומינדי הציעה שנבדוק פתיחה. הסכמתי וגילינו שאני כבר בפתיחה 10. נכנסתי לבריכה הקטנה ותוך פחות מ10 דקות
(של צירים חזקים וכואבים) נמרוד כבר היה בחוץ. אחת עשרה בבוקר.
יעל צלמה את התמונה המרגשת של חיתוך חבל הטבור (שכמובן לא נעשה מיד אחרי הלידה אלא רק אחרי שסיים את
פעילותו).
עזרו לי לעבור למיטה ומהר מאוד הוא כבר ינק, או אולי ינק כבר בבריכה, אני באמת לא זוכרת.. (בכל מקרה בטוח
שההנקה הראשונה לא הופרעה על ידי רופאות מעצבנות כמו שקרה בלידה של זאב בבית חולים).

לידה טבעית של תאומיקס מדהימים.

רקע קצרצר – משבוע 25+5 בשמירה בעקבות מחיקה מלאה של צוואר הרחם + פתיחה של 1.5-2. במהלך ההריון הייתי קצת מאושפזת ושאר הזמן בבית בשמירה. עם חשש גדול שאלד לפני הזמן/ פגייה / קיסרי…

היום הגדול – הגעתי בשבוע 36+3 לביקורת בבית החולים שם לאחר בדיקה קצרה נאמר לי שאני עם צירים, פתיחה 4 ומחיקה מלאה.
הסברתי למנהל המחלקה שבדק אותי שאני רוצה ללדת ווגינאלי (כמובן בלי לסכן את הגוזלים).
הועברתי לחדר לידה שם קיבל אותי צוות מקסים וקשוב לרצונות שלי. הסכימו להתחיל את תהליך הלידה בחדר לידה רגיל ולא בחדר ניתוח כמו שלעיתים נעשה בלידת תאומים.
בהתחלה לא רציתי אפידורל אך לאחר שיחה עם הרופא המסביר לי את תהליך הלידה( חשש להתהפכות עובר אחד במהלך הלידה / סיכוי לקיסרי) החלטתי לקחת אפידורל אך ממש לקראת הלידה ולא קודם לכן.
הצוות המתין איתי עד החלון האחרון בו ניתן לקבל אפידורל. ותוך דקות ספורות מקבלת האפידורל התחילה הלידה, בשלב הזה האפידורל עדיין לא התחיל להשפיע וזכיתי להרגיש את הלידה של התאום הראשון במלואה.
בשל חשש שהתאומה תתהפך היו צריכים מיד להתחיל את הלידה שלה.
ביקשתי מהרופאים להחזיק את התאום הראשון עם יציאתו ולמרות החשש שהתאומה תתהפך הרופאים היו קשובים לרצון שלי.
עם יציאת התאום הראשון  הניחו אותו עליי למשך כדקה/שתיים ובמקביל רופא החזיק לי את הבטן על מנת למנוע מהתאומה להתהפך. ולאחר מכן המשכנו בתהליך הלידה של התאומה.
בסיום הלידה היו צריכים לקחת אותם לתינוקייה כיוון שנולדו טרם שבוע 37 להשגחה של 24 שעות( נהלי בית החולים), אך כיוון שביקשתי לנסות להניק אותם המתינו עם העברתם לתינוקייה, הניחו את שניהם עליי והצלחתי במשך מספר דקות להניק אותם.
הלידה היתה מדהימה! הצוות היה קשוב לרצונות שלי וזרם עם כל מה שביקשתי.
כל הלידה, מרגע קבלת האפידורל, ערכה כחצי שעה.
בתום 24 שעות בתינוקייה – בהם הגעתי לתינוקייה להניק אותם. הועברתי לחדר פרטי על מנת שאוכל להמשיך את השהייה בבית חולים באפס הפרדה.

לידה מדהימה ומרגשת!

שבוע 36, באמצע הלילה ירידת מים מפתיעה במיטה, לקח רגע להבין מה קורה… הייתי בטוחה שאני עוברת את שבוע 38… ( בתקופה הזו חשבתי שאני מתכננת קובעת דברים… )
הגענו לבית חולים לקראת 2:00 בלילה עם ירידת מים אבל ללא צירים או פתיחה, והתחלנו ב"מסע" ההמתנה…
הכניסו אותי למחלקת הריון בסיכון, למעקב אינפוזיה ומוניטורים, לקראת 6:00 בבוקר התחילו צירים קטנטנים… אחר כך המשיכו לצירים יותר משמעותיים. בשלב הזה נכנסתי למקלחת של המחלקה, עם זרמים של מים חמים על הגב שהיו כ"קסם" עבורי… העברתי שם כמה שעות של צירים משמעותיים וחזקים, על כדור פילאטיס ועם המים.
בשלב הזה העבירו אותי לחדר לידה, אחריי כשעתיים של צירים חזקים בקשתי אפידורל.
האפידורל נתן לי זמן מנוחה חיוני במיוחד, אכלתי נחתי, וכאשר הצירים התחזקו לקראת 16:00, המיילדת הגיעה להתחיל את הלידה, לאחר כמה דקות האפידורל צפצף שנגמרה המנה, והחלטנו יחד לא לחדש את המנה כדי להתחיל בלידה ושאוכל להיות יותר פעילה. הלידה התחילה, היו הרבה לחיצות, לא היה פשוט בכלל…
בשעה 18:00 יצא התינוק הראשון במשקל 2.100
ובשעה 19:10 ( זמן חריג מאוד לפער בלידת תאומים) צא התינוק השני במשקל 2.400
החוויה הייתה ועדיין נשארה חיובית ונהדרת…
היום בני חמש וחצי. עם אח קטן בן שנתיים וחצי, שנולד תוך חצי שעה 🤣

אמנם קצת לפני הרבה זמן ועדיין סיפור לידה נצרב ולא נשכח-
הריון תאומות מפתיע ( אין במשפחה)
עד חודש שביעי הכל עובר נהדר, פעילה, שוחה, עובדת ועושה כמעט הכל.
שבוע 32 ביקורת- מסתבר שאני עם מחיקה מלאה ופתיחה קטנה(1-2) , נשכבת בהנחיית הרופא לשמירה בבית( אצל ההורים במרכז כי הבעל עובד והלידה מתוכננת במרכז אצל הרופא שלווה אותנו בפרטי- בבית יולדות הקרייה – שכבר נסגר מאז). שמירה של
שבוע 37 +5 לילה, ירידת מים של השק הראשון, מגיעה לבית היולדות, ונוכח המצב( הריון תאומים וירידת מים) אין באפשרותי להסתובב אלא לשכב ולהיות מנוטרת. מניחה שאולי היום יש יותר גמישות בעניין הזה.
בשלב שצירים מתחזקים מאד ואני עייפה מבקשת להתחבר ל אפידורל.
בלידה עצמה מוקפת בצוות של שני רופאים( חובה רופא בלידת תאומים), ומיילדת מקסימה. מאלה שנותנות כח ומעצימות.
הבעל נוכח לכל אורך הלידה.
הראשונה יוצאת, 2240. חזקה וחיונית. אושר גדול והקלה שכן לפחות חודשיים היתה עם ראש למטה ולא ניתן בשום צורה לעקוב אחרי הגדילה שלה ברחם.
השלב הבא לחכות לציר וללדת את השנייה. הרופא פוקע את השק השני, ציר או שניים והשנייה בחוץ, בלי מאמץ כמעט. 2160. אמנם המים מקוניאלים אבל היא בסדר.
אין ספק שזו היתה לידה מיוחדת ורק שנים אחרי הבנתי כמה ברת מזל הייתי שהלידה היתה רגילה.
אגב- ההחלמה מהלידה עבורי דרשה זמן , בעיקר בגלל תפרים ואנמיה אבל המלצתי החמה לקחת עזרה לחודשים הראשונים על בסיס קבוע!
@אחריהן עוד 3 לידות של בנים.

ענת דרורי