סיפור הלידה של טל מנקודת המבט שלי, הדולה (פרטים אישיים טושטשו).
(נכתב מהזכרון ולכן יכולים להיות אי דיוקים בפרטים אבל ככה אני כנראה אזכור את הלידה שלכם).

 יום שני, בצהריים,  את מתקשרת לדווח שיש צירים חלשים במרווחים של בערך רבע שעה.
את בשבוע 36+5, בדיוק כמו בלידה הקודמת. בדיעבד, נראה אולי בדקת האם זה יהיה כמו בפעם שעברה.
אומרת לך שתעדכני אם כשיהיה שינוי.
אחרי הצהריים אין שינוי, בערך ב 20:30, בדיוק כשאני נכנסת לרכב לפגישה את מתקשרת להגיד שהצירים כבר התקרבו לכל 5-10 דקות אבל מאז קצת נחלשו. אני לקחתי איתי את תיק הדולות ולקחתי בחשבון שמהפגישה אני נוסעת ללידה.

הפגישה נגמרה, חזרתי הביתה ולפני שנכנסתי למיטה הסתמסנו, הצירים נרגעו ושתינו הולכות לישון בהנחה שנתעורר בלילה ללידה.
ואכן, בערך ב 03:00 את מתקשרת שהתעוררת עם צירים של בערך כל דקה. בינתיים במיטה.
החלטתם על מעבר לבית החולים, ובעקבות הלידה הקודמת שהתפתחה במהירות גם אני מיהרתי לבית החולים.

כשהגעתי במוניטור צירים כל 5 דקות אבל הכאבים קלים והצירים נחלשים, הפתיחה ס"מ וחצי והמיילדת מציעה להסתובב שעתיים ולראות מה קורה או לחזור הביתה.
את מחליטה לחזור הביתה ואני איתך.
מגיעים ב 05:00 לפנות בוקר, הולכים לנמנם ולראות האם הצירים חוזרים או נעלמים.
הצירים נעלמו.
חוזרים הביתה.

שתינו חשבנו שזה יחזור כבר ביום למחרת אבל לתינוק היו תוכניות משלו.  הוא הולך להיוולד בדרך שלו.
במשך כמעט שבועיים הצירים באים לבקר באופן קבוע, מגיעים, סדירים, מכאיבים מעט ונעלמים.
בלילות את ישנה טוב ואני משתדלת להרגיע שזה נורמלי, שיש זמן ושזה יבוא כשזה יבוא.
כל עוד את לא מותשת מהצירים המתמשכים אין טעם להתערב.
במילא זה עוד שבוע מוקדם.

בראש שלי מסתובבת המחשבה שמתישהו, תתחיל ירידת מים ואז זה בטח ירוץ אבל אני חוששת להתנבא, מי יכול לדעת בכלל מה יהיה.
מדי פעם את מתקשרת. כבר לא יודעת האם זה זה או לא.
חזרת לעבודה, בן זוגך בכל מקרה כבר לא מאמין לך ואומר שאל תגידי לו עד שאת יולדת.

יום רביעי או חמישי, שבוע וחצי אחרי. הצירים חזרו בבוקר (ולא אחרי הצהריים כרגיל), את בעבודה, הם כבר יותר כואבים. את נושמת בצירים ולא יודעת אם זה כבר זה או לא.
אני מציעה שתבקשי מחברה לתזמן. אם הם במרווח של  יותר מעשר דקות ולא מתקרבים – תחזרי להתעלם מהם. אם הם פחות והם מתחזקים – תודיעי לי.
את לא מתקשרת.

בערב אנחנו מדברות – אני מבינה שכבר קשה לך למשוך ככה.
אנחנו מנסות להבין מה קורה.
מצד אחד זה נורמלי ובסדר, מצד שני זה כבר לא נעים.
האם משהו מפריע? האם את מפחדת מלידה מהירה מדי?
הצירים דומים למה שהיה לך בלידה שעברה בשלב שלפני שנרדמת והרי שהתעוררת כבר היית בפתיחה 7 וזה רץ מהר, האם זה מה שהולך לקרות גם הפעם?
אני מציעה לך לקבוע תור לשרון קמחי לשיאצו. היא תאבחן כבר מה מצבך ותטפל בהתאם לצורך.
וגם מזכירה לך לדבר עם העובר, לספר לו על מה שעתיד לקרות. להרגיע אותו.
הטיפול אצל שרון היה במקום.
היא לא מזרזת אם אין הנחייה של רופא. השיחה איתה היתה מרגיעה והטיפול חיזק אותך והרגיע את הצירים.

עברת סופשבוע רגוע ושקט כמו שצריך.
ביום ראשון ב05:45 פקעו המים. עדיין אין כמעט צירים.
את רגועה. מתקשרת אלי רק ב 06:30. שתינו אחרי שנת לילה טובה.
בינתיים אתם לא בלחץ, בן זוגך הולך להביא את הגדול לגן ושניכם אוכלים ארוחת בוקר בנחת.
אני מתלבטת. מצד אחד כרגע אין צירים, מצד שני זה יכול להתפתח במהירות ולי יש זמן נסיעה.
מחליטה להתחיל להתקדם לכיוון כדי להיות זמינה ברגע שצריך.
מצטרפת לחבר שנוסע לכיוון.
אחרי נסיעה רגועה, החבר בדיוק סיים משהו בקרית ביאליק ויוצא לכיוון חיפה, ואת מתקשרת להגיד שאת בבית חולים והצירים כבר חזקים יותר וסדירים.
תוך עוד קצת זמן אני בבית החולים.

מציגה את עצמי בתור הדולה שלך ואת מבקשת שאכנס.
קיבלתם את חדר הלידה הטבעית, היחיד שהיה פנוי והחדר שבדיוק התאים לצרכים שלך.
את עומדת ליד המיטה. עונה לשאלות אינסופיות של המיילדת ובין לבין עוברת צירים חזקים למדי אבל עדיין בקלות יחסית. קצת מסג' ודי.
מביאים גם את כרית החימום והיא מועילה.
את עושה חוקן ורצה לשירותים – תחושת הקלה.
בינתיים בן זוגך משחק עם המיטה עד שהוא מצליח להפוך את המיטה למתקן בלתי שמיש (מזל שהמיילדת ידעה איך לסדר אותה מחדש).

את עוברת למקלחת קצת. מעבירה שם את הצירים בעמידה ויושבת בהפוגות. בין הצירים אנחנו עדיין מקשקשים על חיסונים, על הדֶק החדש ועוד שטויות של יום יום. אני רואה שאת מתמודדת בינתיים בקלות ושמחה על האוירה הטובה.

צריך לצאת למוניטור.
השכיבה לא נוחה. מחממים שוב את הכרית ואת סובלת בצירים הכואבים.
מקווים שהזמן יעבור במהירות ונוכל להתנתק.
המוניטור תקין ואין סיבה לדאגה.
בצירים משתדלים לעשות קצת מסג', לשים את הכרית ולאפשר לך להחזיק בנו חזק.
בן זוגך עסוק בלהגיד לך שטויות ולהצחיק אותך. האוירה טובה.

סוף סוף שוב אפשר ללכת למים.
הצירים עוברים בין הגב לבטן.
בד"כ מתחילים מהבטן ועוברים לגב.
את עומדת בצירים, נשענת על הקיר, אני משפריצה עם הטוש על הגב ועל הבטן ועושה מסג'.
הצירים מתחזקים.
בין הצירים לפעמים יושבת לנוח.
עכשיו בן זוגך מצטרף.
העמדתי אותו מולך ואת נשענת עליו בכל ציר.
הצירים ארוכים, חזקים וכואבים. המים עוזרים.
קבעת סימן, כשאת מתופפת עם הרגל לעבור עם הטוש מהבטן לגב.
את קצת כורעת בצירים, מקפלת ברכיים אבל את כבר עייפה.

מנסים משהו חדש.
בן זוגך יצטרך להרטב גם – אני מושיבה אותו על הצד של הג'קוזי, מסדרת לך מגבות לברכיים ואת בעמידת שש נשענת ונתלית עליו. הוא כבר לא כל כך מקשקש וזה עוד סימן שהלידה מתקדמת.
אני אחראית על הטוש. את נוהמת עליו בכל ציר והלידה מתקדמת נפלא.
בשלב מסוים אני שומעת בקול שלך התחלה של לחיצות.
גם את מרגישה וגם הצוות וקוראים לך לצאת החוצה.

אנחנו יוצאים לאט מהאמבטיה. בדרך יש עוד כמה צירים.
הם רוצים לעשות מוניטור אבל לנו זה לא כל כך נראה – ברור לנו שאת כבר לוחצת ודי ובשביל מה להציק.
את בעמידת שש, נשענת על הכרית.
אני עושה לך מסג' עם השמן.
את רוצה ללחוץ.
עד שהם מתארגנים עם המוניטור הם מתחילים להבין מה קורה, מביאים כבר את ערכת הלידה, מתכוננים.
המיילדת מבקשת שתשכבי על הגב. מורידה קצת את החלק התחתון של המיטה, אנחנו מעלים את הגב.
בבדיקה את כבר כמעט בפתיחה מלאה והמיילדת מאשרת לך להתחיל ללחוץ.
ויתרו לך על המוניטור.

את מקשיבה להוראות שלה, לוחצת כשאת מרגישה, לא לוחצת כשהיא מבקשת ממך לחכות.
המילדת שומרת על הפרינאום שלך ודואגת ליציאה הדרגתית שתשמור עלייך שלמה.
את משתפת פעולה בצורה מלאה, זה כואב אבל את יודעת שזה הסוף.
הנה רואים כבר את הראש. עוד כמה צירים והתינוקי שלך בחוץ.
יצא עם היד על הצוואר.
היא שמה אותו עלייך וישר שמה את הקליפסים על חבל הטבור בשביל שימור הדם הטבורי.
בינתיים אנחנו משפשפים אותו לפי ההוראות כדי שיתחיל לבכות קצת ולקבל צבע יותר ורוד ופחות כחלכל.
הוא בוכה, הוא חמוד ומתוק ואת נראית מאושרת.

יצאת עם שריטה קטנה ולא צריך לתפור.
יש זמן נפלא של בונדינג.
התינוק יונק.
המילדת עוזרת להוציא את השליה. זה קצת כואב אבל נגמר צ'יק צ'ק, היא שלמה והכל תקין.

מזל טוב!
התינוקי ממשיך לינוק בהתמדה ואת מתאהבת בו.
טל הצטרף למשפחה.
אף אחד לא מפריע לכם ונותנים לכם להשאר ביחד בשקט.
בשקילה – 3.310 – אתם מופתעים מהמשקל הגבוה. הוא נראה לכם קטן.

הלידה היתה לא קלה אבל בדיוק כפי שרצית, לא מהירה מדי, לא ארוכה מדי, עם הרבה עזרה בצירים, תינוק מקסים ובלי תפרים.
אני רואה שאתם מסודרים, רגועים והכל בסדר ונפרדת מכם.

בעצם, לא פתחתי אפילו את התיק שלי.
בסה"כ מה אשה צריכה בלידה – בן זוג תומך, כרית חימום, הרבה מים, קצת מסג' ותמיכה וצוות שלא מפריע יותר מדי ויודע לעזור כשצריך.

*למען הפרטיות שיניתי את השמות. כל השאר, כפי שנשלח אלי.

 רצינו את נעמה ללידה של תום כי בלידה (הקודמת) של טליה סיימנו בתחושה חמצמצה. בסה"כ טליה נולדה בריאה לאחר כמה שעות של צירים. אבל הדרך הייתה מלווה בכמה אכזבות: הצוות בבי"ח לא הצליח לתת לנו תמיד תחושה מכבדת, החלטות מסוימות נלקחו ללא התייעצות מלאה – כמו לפקוע את מי השפיר. רוב הזמן הרגשנו "בודדים במערכה" בחדר הלידה, כאשר המיילדת קופצת לביקור פעם ב- 15 או 20 דקות

בסוף הלידה, טליה לא יכלה להישאר על אור, מכיוון שנזקקה לשהייה של כמה שעות באינקובטור חמצן. אירוע זה היה מחויב המציאות ככל הנראה, בשל מצבה של טליה, אולם גרם לנו דאגה עמוקה, וצבע את כל הלידה בצבעים קודרים. גם כאן חשנו שהתקשורת בינינו לצוות הרפואי היא לקויה, ובסופו של דבר הנ"ל לא יצאו מגדרם כדי לאפשר לאור לראות את טליה בשעות הראשונות (למשל, לא חשבו להציע את הרעיון להביא אותה על כיסא גלגלים לתינוקייה).

אולם נחטא לאמת אם נפיל את כל אכזבתנו על הצוות הרפואי, אשר במסגרת המגבלות הביא כאמור ללידה בריאה גם לאם וגם לתינוקת. חלק מהבעיה הייתה קשורה בנו: הלחץ והחרדה של אור מכל תהליך הלידה ומהסתבכויות אפשריות מחד, וחוסר היכולת שלי להכיל ולהרגיע מאידך. אני הרגשתי שלא יכולתי לספק לאור משענת ברמה כזאת שתאפשר חוויה מעצימה.

לכן לקראת הלידה של תום ידענו שאנחנו צריכים חיזוק ברגעים הדרמטיים, הכואבים, המלחיצים, והמרגשים של הלידה. נעמה הייתה הבחירה הטבעית שלנו בשל ההיכרות שלנו איתה, אשר אפשרה לנו לעמוד על תכונותיה הטובות בתור דולה. האמנו שנעמה תוכל לתת לנו את החיזוק הנדרש גם ברמה המקצועית וגם ברמה הרגשית.

התהליך החל משתי פגישות הכנה לפני הלידה. בפגישות אלו נתחנו בפרוטרוט את הלידה הקודמת, והסיבה לאכזבתנו. התעמקנו בנסיבות האובייקטיביות, ובנסיבות שאולי ניתן היה לשנותן. נעמה עברה עם אור על כל החששות והפחדים שלה מתהליך הלידה. שרטטנו מצבים אפשריים, ודרכי תגובה רלוונטיות. דברנו בכלליות על מה ניתן לצפות מלידה עם דגש על כך שלא מדובר בתוכנית כבקשתך, יכולות להיות הפתעות, ואפשר להגיב נכון.

גם איתי דיברה נעמה על נקודות לשימור ושיפור בתפקוד שלי כמלווה ושותף לקראת הלידה. כל השיחות היו מקצועיות, הכול נרשם ועובד, ואת התוצאות ראינו ביום הלידה.

כבר לאחר שיחות ההכנה הרגשנו יותר טוב ויותר מוכנים. יש לציין כי בשלב זה היו לנו התלבטויות אם לשכור את שירותיה של נעמה ללידה עצמה. אור תכננה ללדת עם אפידורל, ולכן (?) כאשר לא מדובר בלידה טבעית, נראה כי הצורך בדולה פוחת. בסוף החלטנו בכל זאת לקחת את נעמה כי הבנו שהעזרה שלה היא לא פחות בתחום הרגשי. בסופו של דבר נעמה עזרה בכל המישורים משום שהלידה הייתה טבעית.

ביום הלידה הזעקנו את נעמה בחצות (עם התחלת צירי הלידה), והיא הגיעה מהר מאוד. כבר בבית נעמה הדריכה את אור בתנוחות, עיסתה את גבה, עזרה לי לעזור לאור באופן יותר מדויק, והרגיעה. לאחר כשעתיים נסענו לבית החולים. החוויה הפעם הייתה שונה לחלוטין. הצוות היה מסביר פנים ומקצועי, אבל השדרוג האמיתי היה הנוכחות של נעמה. הפעם קיבלנו ליווי מלא במהלך הלידה, כולל תמיכה פיזית ונפשית. נעמה המשיכה גם בחדר לידה לעסות, לנשום, להדריך, לבדוק תנוחות ולהרגיע.

גם בלידה הזאת חווינו רגע משברי: כאשר נודע לנו שאור לא תוכל לקבל אפידורל בגלל ספירת טסיות נמוכה. הכאבים של אור היו אדירים, ומכל בחינה היא נראתה על סף התמוטטות. ברגעים האלו, מתוך הרגישות שלה והמקצועיות, הצליחה נעמה לנסוך באור את האמונה והכוח להמשיך, לעבור עוד ציר ועוד אחד, ובסוף גם ללחוץ כל הדרך עד ללידה.

התקשורת מול צוות המיילדות  הייתה מושלמת. אין ספק שגם אנחנו למדנו משהו מאז הלידה הקודמת, אבל לנעמה היו מניות רבות בתיווך שבין הלחץ וההתרגשות שלנו, לבין המגבלות של הממסד הרפואי. למרות שמעמד הדולה אינו מוסדר באופן לגמרי רשמי בחדר הלידה, נעמה הצליחה בנעימות ובאסרטיביות לרתום את כולנו (אור, אני, והמיילדת) אל המשימה המשותפת.

זהו, עברנו לידה הירואית ומוצלחת. ובתור צ'ופר: אפילו ללא תפרים. תום יצא שלם, בריא ורגוע. ואנחנו יצאנו גם הרבה יותר רגועים.