סיפור הלידה של י'
(*הורדנו שמות כדי לשמור על הפרטיות)

נכון ☺ לא התבלבלת, זה קרה לפני 10 שנים (כמעט בדיוק לפי העברי…)

אמנם עברו 10 שנים אבל זה סיפור כ"כ עוצמתי שנראה לי נכון לשתף…

כמו בהרבה לידות, הסיפור מתחיל בלידה שלפניה- הלידה השניה שלי, בה לא הספקתי לקבל אפידורל בגלל חדרי הלידה העמוסים לעייפה בסורוקה, אז העברתי 6 שעות בהמתנה לרופא… עד שרופא ראה אותי כבר הייתי בפתיחה 6 ותוך 20 דקות המתוקה כבר היתה עלי.

נדהמתי שהצלחתי לעשות זאת ללא אפידורל (לידה ראשונה היתה עם אפידורל כי לא האמנתי שאפשר אחרת) והחלטתי שאני רוצה לנסות מלכתחילה ללא אפידורל בלידות הבאות.

ואז שמעתי שיש כזה שנקרא דולה, בדרום זה בכלל לא היה מפותח… בקושי היו 2 דולות בדרום…. למזלי התחברתי מיד לאחת מהן- שרה קליין.

הזמן עובר, התאריך המשוער הרבה מאחוריי… התבאסתי קשות כי את הראשון ילדתי ב38 והשניה ב40+3.

הגענו ל41+3 וממש לא רציתי זירוז…. אז הגעתי אל שרה לטיפול רפלקסולוגיה בשעה 17:00.

חזרנו הביתה וכלום לא נראה באופק… התבאסתי קשות והבנתי שכנראה אצטרך להתייצב למחרת לזירוז בסורוקה….

ב5 בבוקר קמתי פתאום. אחרי 2 דקות הבנתי למה התעוררתי- ציר העיר אותי, ואז הגיע עוד אחד, ועוד אחד…. בקיצור ציר רציני כל 3 דקות, מיד התארגנו ויצאנו לכיוון באר שבע. בדרך הצירים התרווחו והחלטנו ללכת לשרה שגרה קרוב לסורוקה. הגענו אליה והחלטנו להסתובב בפארק סמוך למקום מגוריה…. יצאנו לסיבוב בפארק יחד עם כל הזקנים שעושים התעמלות בוקר, הם התרגשו ואיחלו לנו הצלחה…

היה כ"כ נעים! האווירה, האוויר והריח הנקי של התעוררות העיר, העיסויים של הדולה והביטחון שהיא נסכה בי…

בשלב כלשהו הרגשתי שאופי הצירים משתנה ויש קצת לחץ, החלטנו לחזור לכיוון הבית של שרה בשביל להתארגן לתזוזה לכיוון ביה"ח. השעה היתה 7:30 בבוקר (2.5 שעות מאז הציר הראשון).

כשהגענו אליה הביתה העברתי עוד כמה צירים על הכדור כשאני עם הברכיים על הרצפה ומחבקת את הכדור. ואז בבת אחת ירדו לי המים והרגשתי איך הוא פושט צונח לי בתעלת הלידה ותיכף יוצא…

מיד נבהלתי ונכנסתי לפאניקה, שרה נצמדה לפנים שלי, הכריחה אותי להסתכל עליה והזכירה לי איך לנשום. זה כ"כ עזר ואיפס אותי!

התלבטנו מה לעשות- האם להזמין אמבולנס, להתארגן ללדת אצלה בבית או לנסוע ברכב שלנו. מכיוון שאז עוד הייתי מוזנת בסיפורי הפחדה על לידות בית, פסלתי מיד את האופציה הזו ודידיתי הכי מהר שיכלתי לכיוון הרכב (היה לנו ברור שעד שהאמבולנס יגיע כבר אלד)

הצלחתי להידחס עם הדולה מאחורה ברכב כשאני שוכבת על הספסל האחורי עם הראש למטה והטוסיק למעלה, שואגת בכל ציר ופוחדת ללדת ברכב, שרה מזכירה לי איך לנשום וליתר בטחון מוציאה כפפות.

כשהגענו לחניה של סורוקה הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר ושהראש יוצא… (בעלי תוך כדי חיפוש חניה, כן?) אז התמקמתי בצורה שונה, כך שלשרה תהיה גישה לתינוק וצ׳יק צ׳אק הוא פשוט החליק החוצה…

אני הייתי ב"היי", בעלי היה די אדיש (שאל "הוא נולד?") והדולה-שרה היתה בהלם טוטאלי (למרות שבתכלס תיפקדה מדהים)

וכך נולד לו בשעה 8 בבוקר י' שאז היה שמנמן- שקל 4.080, ומאז ועד היום לא מקשיב לאמא שלו למרות תחנונים ועושה מה שבא לו, איך שבא לו ומתי שבא לו 😝.

זו היתה חוויה מדהימה! אז גיליתי שקיים דבר זה "רפלקס פליטת התינוק", ושתינוק גדול לאו דווקא אומר לידה קשה או ארוכה, וכמובן- גיליתי את עוצמתה של הדולה וכמה היא משמעותית לחווית לידה טובה בע"ה. אז התאהבתי בתחום ההריון והלידה ושם נטמן הזרע הראשון של הדולאות…

מזל טוב י' אהוב שלי שתמיד תזרום בטוב עם החיים ותהנה ממה שיש!

שי הלל- סיפור לידה
בוחרת לשתף במסע הלידה האישי שלי ושל שי בתי הקטנה, לפני כמעט 5 שנים. היריון שהעניק לי במתנה ילדה קטנה
ומטריפה שביקשה ממני להקשיב ללב עם כל המורכבויות שבכך. הלידה של שי הולידה גם את מי שאני בוחרת להיות
היום – מלווה נשים בהריון, מטפלת מים לנשים בהריון ואחות במחלקת יולדות.
בלידותיי זכיתי לשתף שתי נשים מלוות שעטפו, אהבו, האמינו ולימדו אותי על כוחה של נשיות ואמהות. הכח שהן טמנו
בי מלווה אותי עד היום- החיוך, המבט, המילה הטובה והיכולת שלהן לראות אותי ולאפשר לי להיות אני כמו שאני.
סיפור הלידה של שי מלמד בעיקר שליווי טוב, מעמיק ורציף מאפשר מרחב לידה בטוח לא משנה באיזה מקום פיזי
הלידה תתקיים.
משחררת לעולם בפעם השנייה את סיפור הלידה של שי הלל, 15.10.10.
גילוי ההריון היה מפתיע מעט,משמח,חצי מתוכנן חצי לא אבל כבר אז זה היה נראה טבעי, נכון, וללא דרמות. כבר אז
שי הייתה נוכחת בדרך שלה ,פשוטה, כהמשך טבעי של החיים.
ההריון כבר מתחילתו היה מלווה בפחד ובחרדה שהתעצמה ככל שההריון התקדם, הרגשה שלא הכרתי בהריונות
הקודמים. הרגשתי שאני נושאת את עול העולם והעצב שמלווה אליו. הרגשתי את הזקנה. הסתובבתי כבדה נושאת
מטען של עבר,של דורות, משהו הרבה יותר גדול ממני. הרגשתי את המוות מקיף אותי כל הזמן, כאילו אומר לי תכף
אני בא אלייך. הייתי בטוחה אבל באמת באמת בטוחה שאני הולכת למות. ועם הידיעה הזו הסתובבתי בבטן. וזה גם
מה ששחרר אותי , נתן לי חופש לעשות "דברים אחרונים". לא קבעתי כלום לאחרי הלידה , כל ההכנות ללידה היו
מלוות במחשבה הקשה הזו. עם הידיעה הזו ובניגוד לקולות מהסביבה ול"שכל" הישר התפטרתי מהעבודה שנעשתה
קשה ובלתי נסבלת עבורי, הקדשתי את כל כולי לבית, להנאות הקטנות, לקפוץ לבור מעיין מבלי לדעת איך לצאת ממנו,
לנסוע לקמפינג בשבוע 39 ,לקפוץ לירדן עם בטן של חודש תשיעי . היית צריכה שאפנה לך את כל כולי, שאהיה רק
שלך דרך זה שאהיה נאמנה לעצמי, בשביל שתוכלי לצמוח ולגדול בתוכי עם כל החכמה השבטית שבך. אלו היו סימנים
ראשונים למי שאת בשבילי.
ההריון הלך והתקדם והוגדר בסיכון- כי היו לך 4 כלי דם בחבל הטבור במקום 3) חבל טבור מעובה) וגם כי בדיקת
חלבון עוברי ה HCG שלך היה גבוה -סיכוי גבוה יותר לפתח רעלת ואי שגשוג עוברי. מכאן מתחילה מסכת בדיקות
ואולטראסאונד. בכל בדיקה הלב אומר שאת כל כך בסדר שכל זה מיותר לחלוטין אבל צריך לעשות כי זה מה
שאומרים….למרות ההגדרה החדשה "בסיכון" אני מחליטה שאותך אני יולדת בבית כי אין באמת סיכון.
אז למי לפנות? מאיה בבית לחם הגלילית? רות הדולה? אולי בכלל צריך בי"ח הפעם? אז בבית? בקיבוץ?? והנה אני
מוצאת את עצמי בחיפושים אחרי פנטזיה מושלמת שהיא לא אני, מחפשת ומחפשת, יוצאת מעצמי, מתהפכת במיטה
בלילות והלב לא נותן מנוח. את מחזירה אותי לפשוט, למדויק. את מאפשרת לי להתבלבל, ומחזירה אותי למרכז.
בחרתי שאותך אלד יחד עם מאיה ורות בבית. ושוב עולות התהיות והשאלות, והתסריטים השונים. השאלות מתישות
ומעייפות. מוצאת את עצמי מחליפה וילונות לוילונות כהים- אטומים ממש ש"חס וחלילה" לא ייראו מה שמתרחש בבית
בזמן הלידה. והנה אני רוצה לעצב מחדש את הבית , ומנסה כל הזמן שהבית יהיה מסודר שאם הלידה תתחיל יהיה
נעים להיות פה, ומדמיינת איך אני יולדת לבד בחדר, בחושך , עוצרת את הקולות שיוצאים ממני רק כדי שלא יישמעו
שלא יידעו שמשהו נפלא קורה פה. בתוך תוכי רוצה חופש, רוצה להשתחרר מכבלי הלא נעים ורוצה מאוד שהחופש
הזה יהיה בבית אבל מפחדת להחליט אחרת…..את כבר בחרת את הדרך שלך לתת לי להקשיב לעצמי ולעצמך. את
מכוונת אחרת.
והנה יום שישי מגיע. שעת ערביים, אווירה קדושה , שקטה ופשוטה, הבית נקי והמקרר מלא. הרגשתי שאני חוזרת
לנשום בקצב אחר, שיש בי שלווה אמיתית, השלמה ונינוחות כמו שמתארים שקיים לפני "סוף". אוריה ויעלה צחקו
וחיבקו אותי כל אותו צהריים, קפצנו והתגלגלנו במיטה והיה כיף. אוריה ביקש שנדליק נרות שבת ונשיר שירים לקבל
את השבת. הם הזמינו אותך לבוא מבלי שידעו- כלת השבת. ואת נענית לבקשה. הרגשת שטוב פה.
צירונים קטנטנים החלו להגיע לפני א.ערב , צירים לא סדירים, שונים בעוצמתם, באים ונעלמים. אני עם עצמי ואיתך.
מסמסת לרות ולמאיה שמתחיל משהו אבל זה לא נראה לי כמו הדבר האמיתי, אבל שיהיו בהיכון. בלילה של שישי אני
מתיישבת לסיים לתפור את התיק החתלה שלך, הצירים כבר משפיעים על הריכוז ונועם בא לעזרתי והנה אנחנו
מוצאים את עצמנו תופרים ומעבירים את הצירים. ב 00.1 בלילה דימום, מתקשרת למאיה לוודא שזה נורמלי. היא
מרגיעה וממשיכה את הלילה. יש צירים אבל הם לא מתחזקים. חושבת שאולי כדאי שאנסה לקדם את הלידה אבל
מחליטה להיכנס למיטה ולנסות לישון. אני רוצה ללדת בלילה או לפחות לפנות בוקר אבל זה לא קורה…הבוקר מגיע
ואני מתעוררת מציר חזק. ההורים שלי בדרך מירושלים וגם רות הדולה כבר בדרך. רות מגיעה מאפשרת לי להיות עם
עצמי בחדר, נותנת לי את החופש והמרחב אליו אני משתוקקת. אוריה מתעורר לריח העוגיות שנועם אופה. ואני כבר
מתחילה להתכנס יותר ויותר.
ההורים שלי מגיעים ויחד איתם אמא של נועם…ברגע שאני רואה את אמא שלי המים משתחררים . רות מבקשת מכולם
ללכת ולא להישאר לקפה של שבת בבוקר. אני נכנסת לשירותים ויודעת בתוך תוכי שהמים מקוניאליים. ואכן הם
היו….מים עכורים מאוד, ירוקים, חומים ודמיים. איתות שלך ואני מקשיבה- אני יוצאת ומודיעה שנוסעים לבי"ח. את
רוצה אותי משוחררת ,מחוברת רק אלייך, את רוצה אותי נקייה, את רוצה את כל כולי שלך, בלי וילונות כהים, בלי מה
יגידו השכנים, מקום ניטרלי. את מובילה אותי לבי"ח בנצרת שם נפגוש את מאיה. לצלילי הכנסייה וקולות המואזין .
בשבוע קשה של אינתיפדה ופיגועים את מביאה אותי בשערי השלום עם אמונה מלאה ושלמה בטוב של האדם. באוטו
הצירים מתגברים מאוד, מגיעים לבי"ח לתוך אמבטיה כאילו רק אני את ואלוהים נוכחים בבניין. את משחררת אותי
למקום אחר, קולות מקהלה גבוהים יוצאים ממני, שרים לך שירי הלל, מתפללים לכבודך- בואי רכה, טובה וקדושה
לעולם. והנה את מגיעה יפה כלבנה. אני אוחזת את גופך החלקלק בידיי ומביאה אותך אליי, עם שכבות של מקוניום
המכסות את עורך הלבן הטהור, עינייך פקוחות וטובות, מבשרות על הצניעות, על כוחה של האינטואיציה וההקשבה של
הלב, על הנאמנות לעצמך. ובכית בכית בכית, בכית בשביל שתינו. מחוברות זו לזו לכמה שעות, כולנו מספיקים לנוח
מנוחת שבת טובה- בזכותך. כבר באותו הערב חוזרים הביתה וממשיכות להתכרבל כל הלילה יחד.
קראנו לך שי על שם סבתא רבא יהודית (שישה יהודית)
מודה לנשים הנדירות,המלאכיות, מאיה ורות שליוו אותי בדרכי לפגוש אותך , לאוריה ויעלה על שאפשרו מרחב חדש
לקבל אותך ולנועם איש האמת שלי. תודה.

עברו כבר 8 חודשים מאז הלידה. היה מסעיר מאוד והקטנטני עדיין עם אותו אופי: שועט קדימה.

סיפור הלידה של שגב.

בא לשכונה בחור חדש, אחרי שתי נסיכות קיסריות!

קצת רקע על קצה המזלג: לידה ראשונה קיסרי אלקטיבי עקב מנח עכוז וריבוי מי שפיר, כך "שיודעי דבר" אמרו שאין אפילו טעם לנסות להפוך.
התינוקת נולדה במשקל 3980 שמנמונת ומתוקה להפליא.

שנה ועשרה חודשים אחריה נולדה עוד תינוקת בקיסרי חירום במשקל 3500 לאחר הערכת משקל של 4000.
הלידה התחילה עם צירים סדירים במשך הלילה, ונסיעה בבוקר לבי"ח.
שם התחילו עם הפחדות והלחצות, בדיקות וקביעה שיש ממש מעט מי שפיר, למרות העובדה שלא ירדו לי המים.
הוחלט על פיטוצין, שהוביל לאפידורל, ונגמר עם ירידות דופק בפתיחה מלאה וקיסרי חירום.

בביקורת אצל רופא הנשים לאחר הלידה הוא אמר לי את המשפט: הלידה הבאה שלך תהיה בקיסרי גם. זה ברור לך נכון? את לא מתכוונת לסכן את עצמך.

את ההריון השלישי, שנתיים וחצי אחרי הלידה השניה, התחלתי בהבנה וגם השלמה עם הגורל של קיסרי שלישי.
לכל אורך הדרך ממש לא התעסקתי עם הלידה, ומה יהיה. אפילו קצת שמחתי, שהפעם אני אטפל בצלקת הניתוח, שלא תהיה אדומה ובולטת כמו הנוכחית.

כל כמה זמן חברה טובה שלי שהיא גם חברת הקבוצה בפייסבוק "ללדת אחרי קיסרי", אומרת לי שזה לא נכון, שיש אופציה, שכן ניתן לנסות שוב, שיש נשים שעשו את זה. ואני מתעלמת.
למה לי לקחת סיכון??
הקרע ברחם נשמע מאיים מתמיד. ואחרי שני ניתוחים נשמע כמו משהו די וודאי. וכך זה נמשך עד שבוע שלושים.

נפתחו לי העיניים.

כלומר, נכנסתי לקבוצה המופלאה הזו וגם לאתר הזה.

קראתי, וחקרתי, ולמדתי ונפעמתי מכל הסיפורים, תחושת שותפות הגורל והתמיכה האדירה מבנות הקבוצה.
הרגשתי שהרופאים פשוט עושים לנו הנשים עוול לא אחת.

ואז שיתפתי את בעלי..

החרדה שלו לא ניתנת לתיאור במילים.
הוא ממש לא התלהב ולא הבין למה לי ללכת נגד עצות של רופא הנשים. מומחה. מיילד עם שנים של נסיון. מה אני יודעת שהוא לא??
בסופו של דבר הוא הקשיב לי, אך להגיד שהוא היה שלם ותמך בהחלטה, אי אפשר.
הוא כנראה פחד ללכת נגד אישה הורמונלית והסכים לבדוק במה זה כרוך. חכם האיש.

ביקשתי ממנו להצטרף אלי לסדנה 'ללדת אחרי קיסרי' של שירה גרפיט.
ההחלטה הכי נבונה שעשיתי כל ההריון הזה.
ממצב של להיות על הגדר, הוא הפך לתומך ואף יותר. הוא ממש התנגד לרעיון שאעבור עוד ניתוח בטן רציני ואגרסיבי, כאשר הסיכונים גבוהים יותר לסיבוך.
יצרנו קשר עם דר' אילן וטלי הלוי וקיבלנו אישור מביה"ח לניאדו.

בשבוע 41+3 יום א', 24.04 שמונה בבוקר, מרגישה סוף כל סוף ציר!
אחד או שניים שמספיק ברורים שזה לא ההתכווצויות שהיו בשבועות האחרונים, אלא הדבר האמיתי!
מודיעה לשירה שמשהו קורה אבל אנסה לחזור לישון לשעתיים בערך.
שולחת את בעלי עם הבנות לגן ומודיעה לו שכשהוא חוזר יש לו שעתיים לישון ויוצאים לדרך!
אנחנו גרים בצפון ויש נסיעה של שעה וחצי. זה היה היום הראשון של חול המועד פסח ושכחתי שכל עמישראל מטייל….. |
נכנסת למקלחת זריזה. שם כבר הצירים נהיו קצת אחרים…. ופתאום צורך עז ללכת לשירותים.
לא יכלתי להתרחק מהאסלה.
במשך עשרים דקות ניסיתי להתארגן, אבל הגוף שלי דרש להתרוקן. שוב ושוב ושוב… והכאב כל הזמן למטה. לוחץ.
בעלי חזר אחרי שפינה את הרכב מכל הג'אנק והכיסאות של הבנות, עם טנק מלא בדלק.
אני מודיעה לו שאין לישון. יוצאים!!!
אמרתי לו שיביא מלא מגבות, נראה לי שנצטרך! זרקתי על עצמי שמלה ולקח לי 20 דקות להגיע לאוטו. הכאבים היו מטורפים!

מהאוטו הודענו לשירה, טלי ואילן שאנחנו בדרך. הצירים צפופים. בהתחלה אני נוהמת. אחרי חמישה קילומטרים, הצורך לשאוג היה בלתי נשלט.

מנסה להתפתל במושב האחורי, מנסה להקל על הכאבים והלחץ.
המגבות היו החלטה ממש טובה…
למה זה כ"כ לוחץ?? ולמה כ"כ צפוף??
אני ממלמלת שהצירים תדירים מידי. לוחצים מידי. לא מבינה בכלל מה קורה בגוף שלי.
האיש שלי מעודד אותי ואומר לי שאני מתמודדת נפלא, ואני יכולה!
יש לנו נסיעה של שעה וחצי עד לאילן אם נצליח לזגזג בין כל המכוניות.
הכבישים עמוסים ואני שואגת ברמזורים. בין לבין מציצה במד המהירות… נהיגה לא חוקית בעליל אבל קולטת שכולם מפנים לנו את הנתיב,
כנראה שהשאגות שלי הדהדו לכל המכוניות… ולראות אישה במושב האחורי נראית כמו שנראתי לא משאירה מקום להרבה ספק…
בצומת אלונים אחרי כארבעים דקות של נסיעה, פוקעים המים בפאק גדול על כל המושב והמשענת האחוריים.
איכשהו הצלחתי למלמל שאני ממש מצטערת… פחחחח!
מידי פעם נסיעה בשוליים והבהובים לנהגים חסרי מודעות, ואשכרה הצלחנו להגיע תוך שעה וחצי למרכז ג'אהרה דולה. מצויין!
מזל שלא ילדתי באוטו!

נכנסים לחדר ואילן בודק פתיחה: מלאה! פלוס אחד בספינות!!
נכנסת למים ומבינה שאני אמורה ללדת ממש עוד רגע! איזה כיף! לידת מים כמו שחלמתי!

הצירים מרגישים ממש כמו צירי לחץ, והם תכופים אבל הבייבי עדיין לוקח את הזמן.
שירה וטלי, אילן ובעלי כולם תומכים ומסייעים ומעודדים.
מנסים מלא תנוחות, יוצאים מהמים, שכיבה על הגב, על הצד, כריעה על שרפרף, טלטולי אגן, מה לא???
רואים את הראש, אבל בייבי לא יוצא! אני מרגישה ייאוש, ותשישות. אין לי כוח, כואב לי ומיציתי!!

אילן מחליט שאין מנוס, ואקום בלניאדו. אני מבינה שניסינו הכל ואני רוצה אותו בחוץ כבר. לא משנה איך. העיקר לא ניתוח.

עולים על הג'יפ וטסים דרך הפרדסים.
הכל כמו סרט.
מגיעים, כיסא גלגלים, מעלית, חדר לידה!!
עולה על מיטה ומתה מפחד!
יש צורך בחתך… בעלי מצטרף ומצליח להגיע בדיוק בזמן.

בציר הבא אילן מבין מה היתה הבעיה, היד של הבייבי נשלחה קדימה עם הראש ולמעשה תקעה את ההתקדמות.
סופרמן קטן!
אילן כיוונן מחדש… ותוך שניים או שלושה צירים, הראש בחוץ, ואז הגוף, ופתאום הוא עליי!!
ילד מתוק, חמים ורטוב, ואני מחבקת מלא!
נפעמת שלא לוקחים לי אותו.
לא נפרדים!! עור לעור!
אני רועדת כולי. ממאמץ, מהתרגשות, מהאדרנלין.
עשיתי את זה! עשינו את זה! כולנו!

הפלא המתוק עשה עליי מלאאאא קקי, ושקלו אותו רק אחכ: 3820. סקרנית לדעת כמה שקל לפני! 52 ס"מ. גבוה!

לאחר שני לילות בלניאדו שוחררנו. הגברבר הקטן והמתוק כבר בבית וכולנו מתאוששים ומאושרים!

תודה לשירה גרפיט הדולה הכי מדהימה בעולם. העיניים שלך היו לי עוגן כל הלידה!

תודה לאילן לטלי הלוי שידעו תמיד מה הכי נכון ועשו הכל כדי שהחלום שלי יתגשם! אתם מלאכים.

תודה לבעלי אהובי המדהים שתמך ועודד אותי כל הדרך, והיה המשענת שלי. עכשיו ותמיד לעולם.

תקיפו את עצמכן בתמיכה ואהבה. מאלחת לכולן לידות מעצימות וידיים מלאות!

הערה קטנה: ההחלמה היתה קשה וארוכה. הכל כאב המון זמן אחרי הלידה. אחרי ארבעה חודשים התחלתי ועדיין הולכת לטיפול פיזיותרפיה של רצפת האגן ופילאטיס מכשירים. עדיין שווה כל רגע ועדיף על ניתוח.

עברו כבר 8 חודשים מאז הלידה. היה מסעיר מאוד והקטנטני עדיין עם אותו אופי: שועט קדימה.

סיפור הלידה של שגב.

בא לשכונה בחור חדש, אחרי שתי נסיכות קיסריות!

קצת רקע על קצה המזלג: לידה ראשונה קיסרי אלקטיבי עקב מנח עכוז וריבוי מי שפיר, כך "שיודעי דבר" אמרו שאין אפילו טעם לנסות להפוך.
התינוקת נולדה במשקל 3980 שמנמונת ומתוקה להפליא.

שנה ועשרה חודשים אחריה נולדה עוד תינוקת בקיסרי חירום במשקל 3500 לאחר הערכת משקל של 4000.
הלידה התחילה עם צירים סדירים במשך הלילה, ונסיעה בבוקר לבי"ח.
שם התחילו עם הפחדות והלחצות, בדיקות וקביעה שיש ממש מעט מי שפיר, למרות העובדה שלא ירדו לי המים.
הוחלט על פיטוצין, שהוביל לאפידורל, ונגמר עם ירידות דופק בפתיחה מלאה וקיסרי חירום.

בביקורת אצל רופא הנשים לאחר הלידה הוא אמר לי את המשפט: הלידה הבאה שלך תהיה בקיסרי גם. זה ברור לך נכון? את לא מתכוונת לסכן את עצמך.

את ההריון השלישי, שנתיים וחצי אחרי הלידה השניה, התחלתי בהבנה וגם השלמה עם הגורל של קיסרי שלישי.
לכל אורך הדרך ממש לא התעסקתי עם הלידה, ומה יהיה. אפילו קצת שמחתי, שהפעם אני אטפל בצלקת הניתוח, שלא תהיה אדומה ובולטת כמו הנוכחית.

כל כמה זמן חברה טובה שלי שהיא גם חברת הקבוצה בפייסבוק "ללדת אחרי קיסרי", אומרת לי שזה לא נכון, שיש אופציה, שכן ניתן לנסות שוב, שיש נשים שעשו את זה. ואני מתעלמת.
למה לי לקחת סיכון??
הקרע ברחם נשמע מאיים מתמיד. ואחרי שני ניתוחים נשמע כמו משהו די וודאי. וכך זה נמשך עד שבוע שלושים.

נפתחו לי העיניים.

כלומר, נכנסתי לקבוצה המופלאה הזו וגם לאתר הזה.

קראתי, וחקרתי, ולמדתי ונפעמתי מכל הסיפורים, תחושת שותפות הגורל והתמיכה האדירה מבנות הקבוצה.
הרגשתי שהרופאים פשוט עושים לנו הנשים עוול לא אחת.

ואז שיתפתי את בעלי..

החרדה שלו לא ניתנת לתיאור במילים.
הוא ממש לא התלהב ולא הבין למה לי ללכת נגד עצות של רופא הנשים. מומחה. מיילד עם שנים של נסיון. מה אני יודעת שהוא לא??
בסופו של דבר הוא הקשיב לי, אך להגיד שהוא היה שלם ותמך בהחלטה, אי אפשר.
הוא כנראה פחד ללכת נגד אישה הורמונלית והסכים לבדוק במה זה כרוך. חכם האיש.

ביקשתי ממנו להצטרף אלי לסדנה 'ללדת אחרי קיסרי' של שירה גרפיט.
ההחלטה הכי נבונה שעשיתי כל ההריון הזה.
ממצב של להיות על הגדר, הוא הפך לתומך ואף יותר. הוא ממש התנגד לרעיון שאעבור עוד ניתוח בטן רציני ואגרסיבי, כאשר הסיכונים גבוהים יותר לסיבוך.
יצרנו קשר עם דר' אילן וטלי הלוי וקיבלנו אישור מביה"ח לניאדו.

בשבוע 41+3 יום א', 24.04 שמונה בבוקר, מרגישה סוף כל סוף ציר!
אחד או שניים שמספיק ברורים שזה לא ההתכווצויות שהיו בשבועות האחרונים, אלא הדבר האמיתי!
מודיעה לשירה שמשהו קורה אבל אנסה לחזור לישון לשעתיים בערך.
שולחת את בעלי עם הבנות לגן ומודיעה לו שכשהוא חוזר יש לו שעתיים לישון ויוצאים לדרך!
אנחנו גרים בצפון ויש נסיעה של שעה וחצי. זה היה היום הראשון של חול המועד פסח ושכחתי שכל עמישראל מטייל….. |
נכנסת למקלחת זריזה. שם כבר הצירים נהיו קצת אחרים…. ופתאום צורך עז ללכת לשירותים.
לא יכלתי להתרחק מהאסלה.
במשך עשרים דקות ניסיתי להתארגן, אבל הגוף שלי דרש להתרוקן. שוב ושוב ושוב… והכאב כל הזמן למטה. לוחץ.
בעלי חזר אחרי שפינה את הרכב מכל הג'אנק והכיסאות של הבנות, עם טנק מלא בדלק.
אני מודיעה לו שאין לישון. יוצאים!!!
אמרתי לו שיביא מלא מגבות, נראה לי שנצטרך! זרקתי על עצמי שמלה ולקח לי 20 דקות להגיע לאוטו. הכאבים היו מטורפים!

מהאוטו הודענו לשירה, טלי ואילן שאנחנו בדרך. הצירים צפופים. בהתחלה אני נוהמת. אחרי חמישה קילומטרים, הצורך לשאוג היה בלתי נשלט.

מנסה להתפתל במושב האחורי, מנסה להקל על הכאבים והלחץ.
המגבות היו החלטה ממש טובה…
למה זה כ"כ לוחץ?? ולמה כ"כ צפוף??
אני ממלמלת שהצירים תדירים מידי. לוחצים מידי. לא מבינה בכלל מה קורה בגוף שלי.
האיש שלי מעודד אותי ואומר לי שאני מתמודדת נפלא, ואני יכולה!
יש לנו נסיעה של שעה וחצי עד לאילן אם נצליח לזגזג בין כל המכוניות.
הכבישים עמוסים ואני שואגת ברמזורים. בין לבין מציצה במד המהירות… נהיגה לא חוקית בעליל אבל קולטת שכולם מפנים לנו את הנתיב,
כנראה שהשאגות שלי הדהדו לכל המכוניות… ולראות אישה במושב האחורי נראית כמו שנראתי לא משאירה מקום להרבה ספק…
בצומת אלונים אחרי כארבעים דקות של נסיעה, פוקעים המים בפאק גדול על כל המושב והמשענת האחוריים.
איכשהו הצלחתי למלמל שאני ממש מצטערת… פחחחח!
מידי פעם נסיעה בשוליים והבהובים לנהגים חסרי מודעות, ואשכרה הצלחנו להגיע תוך שעה וחצי למרכז ג'אהרה דולה. מצויין!
מזל שלא ילדתי באוטו!

נכנסים לחדר ואילן בודק פתיחה: מלאה! פלוס אחד בספינות!!
נכנסת למים ומבינה שאני אמורה ללדת ממש עוד רגע! איזה כיף! לידת מים כמו שחלמתי!

הצירים מרגישים ממש כמו צירי לחץ, והם תכופים אבל הבייבי עדיין לוקח את הזמן.
שירה וטלי, אילן ובעלי כולם תומכים ומסייעים ומעודדים.
מנסים מלא תנוחות, יוצאים מהמים, שכיבה על הגב, על הצד, כריעה על שרפרף, טלטולי אגן, מה לא???
רואים את הראש, אבל בייבי לא יוצא! אני מרגישה ייאוש, ותשישות. אין לי כוח, כואב לי ומיציתי!!

אילן מחליט שאין מנוס, ואקום בלניאדו. אני מבינה שניסינו הכל ואני רוצה אותו בחוץ כבר. לא משנה איך. העיקר לא ניתוח.

עולים על הג'יפ וטסים דרך הפרדסים.
הכל כמו סרט.
מגיעים, כיסא גלגלים, מעלית, חדר לידה!!
עולה על מיטה ומתה מפחד!
יש צורך בחתך… בעלי מצטרף ומצליח להגיע בדיוק בזמן.

בציר הבא אילן מבין מה היתה הבעיה, היד של הבייבי נשלחה קדימה עם הראש ולמעשה תקעה את ההתקדמות.
סופרמן קטן!
אילן כיוונן מחדש… ותוך שניים או שלושה צירים, הראש בחוץ, ואז הגוף, ופתאום הוא עליי!!
ילד מתוק, חמים ורטוב, ואני מחבקת מלא!
נפעמת שלא לוקחים לי אותו.
לא נפרדים!! עור לעור!
אני רועדת כולי. ממאמץ, מהתרגשות, מהאדרנלין.
עשיתי את זה! עשינו את זה! כולנו!

הפלא המתוק עשה עליי מלאאאא קקי, ושקלו אותו רק אחכ: 3820. סקרנית לדעת כמה שקל לפני! 52 ס"מ. גבוה!

לאחר שני לילות בלניאדו שוחררנו. הגברבר הקטן והמתוק כבר בבית וכולנו מתאוששים ומאושרים!

תודה לשירה גרפיט הדולה הכי מדהימה בעולם. העיניים שלך היו לי עוגן כל הלידה!

תודה לאילן לטלי הלוי שידעו תמיד מה הכי נכון ועשו הכל כדי שהחלום שלי יתגשם! אתם מלאכים.

תודה לבעלי אהובי המדהים שתמך ועודד אותי כל הדרך, והיה המשענת שלי. עכשיו ותמיד לעולם.

תקיפו את עצמכן בתמיכה ואהבה. מאלחת לכולן לידות מעצימות וידיים מלאות!

הערה קטנה: ההחלמה היתה קשה וארוכה. הכל כאב המון זמן אחרי הלידה. אחרי ארבעה חודשים התחלתי ועדיין הולכת לטיפול פיזיותרפיה של רצפת האגן ופילאטיס מכשירים. עדיין שווה כל רגע ועדיף על ניתוח.

סיפור לידה שליוויתי ונכתב מנקודת מבטי כדולה על הלידה.

"בואי איתי יחד
בואי מתוך הפחד
כי את, גם את חלק
משער הרחמים."

בפעם הראשונה שנפגשנו, עוד לפני שפנתה אלי טלפונית לקבוע פגישה רשמית היא הצהירה ש"יש לה פחדים נוראיים מהלידה. טראומה".

זו לידה רביעית.

זו לא פעם ראשונה שמגיעות אלי נשים בלידות שלישיות ורביעיות אחרי חוויות לא טובות בלידות קודמות, בגיל מבוגר יחסית ועם פער גדול מילד קודם ופתאום יש בהן פחד. האם הן יכולות. האם אפשר אחרת? הן מרגישות ששכחו איך ללדת.

ואני מזכירה להן שהן לא צריכות לזכור. הגוף שלהן זוכר איך ללדת. כשיגיע הרגע הגוף יקח את הפיקוד וכבר יש לו נסיון.

בטלפון לא היתה בטוחה שהיא רוצה ליווי גם בלידה, ההוצאה הגדולה הפחידה אותה.אני ידעתי שאני רוצה ללוות אותה והבטחתי לה שאם היא תהיה מעוניינת ימצא לזה פתרון.

בפגישה הדברים התחילו לצוף "איך אני אתנהג", "שעות של סבל", "איך יהיה לי כוח לסוף", "כבד לי", "אני מפחדת למות בלידה".
היא פחדה שלא תאהב את התינוק, שהדיכאון שהיה אחרי לידה קודמת יחזור, שהיא לא תדע איך ללדת, שלא תצליח ללדת.

נפגשנו רק שתינו. נתתי לה לפרוק את הכל, פיניתי הרבה מקום לכל הפחדים, הכאבים, העצבות על הלידות הקודמות. דיברנו.
היא לא עשתה קורס לפני הלידות הקודמות. עכשיו יש בה יותר פחדים וגם יותר כוחות לפגוש אותם ולהתמודד אתם. היא יודעת שהיא צריכה עזרה ויודעת לבקש אותה.
דיברנו על ההורמונים בלידה, על התנאים של האהבה והתמיכה שצריכים להיות בלידה.
בסוף הפגישה הראיתי לה את סרט הלידה היפיפה שיש לי של לידת מים.

בכינו ביחד מההתרגשות. סוף סוף התפנה מקום גם להתרגש מהלידה ולרצות אותה. לרצות את התינוקת הזאת שבבטן באופן שלם יותר. לרצות את הלידה.

נפגשנו שוב עם בן הזוג.
הוא היה תומך מאוד, התפלא מהמידע החדש שלא היה חשוף אליו ושכנע אותה לקבל ממנו את הליווי הזה כמתנה.
היינו כבר במקום אחר. יחד עם הפחדים היתה הרבה שמחה והרבה יותר בטחון.

אחרי לילה אחד של אזעקת שווא שבו חזרתי בסוף הביתה הגיעה אזעקת האמת.

7 בבוקר, כבר 3 שעות שיש צירים. שעה וחצי אחרי יציאת הפקק הרירי. הצירים כל 5 דקות. הם יוצאים לבית החולים.
אני מזדרזת. בלידה רביעית הכל יכול לזוז מהר.

התחלה

קבלה –
מוניטור, בשכיבה על הגב, מתאפקים לא לזוז כדי שיצא פיקס ונוכל להשתחרר ממנו. יופי, המוניטור מעולה.
הפתיחה – 3 ס"מ.
הצירים, כואבים (השילוב עם סימפיזיוליזיס גורר כאבים חזקים במיוחד באגן) אבל היא מסתדרת.
המים מתחילים לטפטף. לידה ראשונה שהמים יורדים לה.זה טוב.
קצת בחילה. זה טוב
כל דבר הוא סימן טוב מבחינתנו.

התרגשות ושמחה והרבה מוטיבציה – הולכים לעשות את זה.
היא עושה עסקאות עם התינוקת – עד 12 את בחוץ. גם בלידה הקודמת ילדה לפי הזמנה.
ברקע – עידן רייכל. היא מחשבת כמה פעמים צריכה לשמוע את הדיסק עד שהתינוקת תצא.

העדפות קולינריות – היא רוצה לצהריים סטייק צ'ימיצ'ורי. יש באיזור איזה "סטייק אווי"?

כולנו מסכימים שאפשר ללדת עד 12 ומתחילים לעבוד.
תנוחה מועדפת – עמידה. "אני יכולה להיות ככה כל הלידה"
בצירים – אני ובעלה לוחצים על צידי האגן, לפעמים גם שמים את הכרית החמה.  והיא "זה טוב, כן" מעודדת את עצמה ואותנו עם כל ציר. כשהמיילדת שואלת איך הולך היא אומרת "נהדר, נהנית" וכולנו מחייכים.

מתקדמים?

הצירים מתחזקים. זה כבר כואב.
אני מזכירה לה לנשום ולהוציא קולות.
אולי אפשר ללדת עד עשר? אולי.
היא מודיעה לכולם שקבעה פגישה עם הקטנה בעשר וממשיכה לעבוד.
הצירים קרובים, ארוכים יותר.
מסתובבים במחלקה. מוצאים בתמונות את המילדות שליוו אותה בלידות קודמות.
הבנות הגדולות בטלפון מתרגשות "אמא, הראש כבר מבצבץ?"

המילדות רוצות לבדוק. היא לא מעוניינת במיוחד אבל הן מתעקשות והיא נעתרת.
אכזבה. עדיין 3 ס"מ. הצוואר עדיין אחורי.
לפחות המחיקה 70%.

אז מה? שום דבר. אנחנו יולדים. "בשביל מה הייתי צריכה את הבדיקה הזאת".
ב10 כבר לא נלד אבל 12 עדיין מסומן כיעד ריאלי.
יאללה, כשנתקעים צריך שינוי.

מתקדמים!

הולכים לאמבטיה. היא יושבת קצת בפנים עד שהמילדת אומרת שבירידת מים מותר רק טוש .
זה באמת נעים "אני יכולה להשאר ככה כל הלידה".
עומדת על שש באמבטיה, הברכיים על מגבות מקופלות, הטוש על הגב.
ממש ספא.
הצירים ממשיכים להתחזק. אנחנו בדרך הנכונה.
עוברים לעמידה, הצירים כבר ממש חזקים וכואבים והיא כשמתחיל הציר "נעמה, נעמה, נעמה".
אני צוחקת לעצמי ומשתדלת להושיע.

אני ובן הזוג לוחצים משני הצדדים ובאמצע הטוש מחמם ומקל מאוד על הכאב.
היא לומדת לנתב את הציר לנשימה והוצאת הקול.
בין הצירים מתיישבת על כסא באמבטיה, אני מכסה אותה במגבת. בן הזוג שם לנו ברקע שירים.

מי נהר זורמים
הבט
אלו הם ימי חייך
הם מימי חייך
נשטפים בזרם
שמתחיל עם גשם ראשון

מי נהר זורמים
הבט
אלו הם פלגי המים
שיגיעו אל מדבר גווע
עם השקט שיבוא

גם אם אשתה את כל הים
הוא לא ירווה את צימאוני
לעוד יום קרוב אליך
לעוד יום בזרועותיך

גם אם אשב מתחת שמש
לא ישרפו אותי קרניה
כמו לבי נשרף בלהבות אהבתך

כמה מתאים.

היא מנמנמת לה. עייפה.

ופתאום "הראש. אני מרגישה את הראש יוצא".
שינוי פתאומי בלחץ.
יוצאים מהאמבטיה, הוא הולך אתה לחדר ואני קוראת למיילדת.
כן. התקדמנו.

הראש מאוד נמוך. הפתיחה עדיין רק 7 אבל הצוואר קדמי. ההתקדמות תהיה מהירה.
מסדרים לה את המיטה לבקשתה בתנוחת ישיבה.
מאיימת על המיילדת שלא תעזוב אותה.
שולחת אותי לשים שוב את עידן רייכל ובמקביל צועקת שלא אעזוב אותה.
ובין לבין מעודדת את כולנו, שמחה, אופטימית.
היא רוצה להוציא אותה.
הפתיחה עוד לא מלאה אבל מתקדמים מהר.
בכל ציר היא לוחצת.

כשהפתיחה מלאה היא מודיעה לעצמה בכל ציר "אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש" ומתחילה ללחוץ.
מבקשת שישמרו שלא תקרע.
המיילדת נותנת לי את בקבוקון השמן להיות אחראית לשפוך על היד שלה ועל הפרינאום.
היא מודיעה לנו "לא נורא בכלל, האמת שלא נורא בכלל".
ושוב לוחצת.

12:25 היא בחוץ. יש עמידה בזמנים.
דומה לאחותה הגדולה. שוכבת על הבטן של אמא רגועה מאוד. מסתכלת ומקשיבה.
יש קרע פנימי קטן. הרופא חמוד, תופר בעדינות והיא בינתיים מדברת אתו.
איזה כיף. איזו לידה שמחה. המיילדות צוחקות אתנו. כזו יולדת לא היתה להם.
נפרדים מהמילדת המקסימה פרסיליה בחיבוק ועוברים להתאוששות.

למחרת אני משוחחת אתה בטלפון ואומרת לה שמאוד נהניתי ושאני מוכנה לעשות את זה שוב מחר.
היא צוחקת אלי "גם אני".

עכשיו רק נשאר להתמודד עם ההנקה…
אני מבטיחה לעצמי ולה שהפעם גם זה יהיה אחרת.

אחרי חודש בדיוק אני שמחה כל כך לשתף בסיפור הלידה שלי..
כתבתי את זה בעיקר לעצמי וזה יצא דיי ארוך.. אבל אני זוכרת כמה נהנתי לקרוא את סיפורי הלידה שלכן, אז אני משתפת באהבה:)
25.10.15
טוב איך מתחילים?
מי היה מאמין שעבר כבר בדיוק חודש מהאירוע המרגש בחיי!
מי היה מאמין שלפני קצת יותר מארבעה שבועות לא הייתי אמא? לא הרגשתי את ההרגשה המדהימה ואת האהבה הענקית שממלאת כל תא בגופי? שהמחשבות שלי עדין חשבו על כל מיני נושאים כרגיל מבלי להעצר כל 0.1 שניות ולבדוק אם הוא בסדר, שטוב לו ואם הוא מאושר.
אז כן, הכל התחיל לפני עשרה חודשים, חודשים של אהבה וציפייה לקראת הלידה של בני בכורי, של האמא שבתוכי ושל המשפחה שלי עם בעלי היקר.
אז זהו,עכשיו, לאחר חודש של אהבה והתמסרות טוטאלית לינוקי הקטן.. אני מוצאת את הרגע לכתוב את סיפור הלידה שלנו.. מתחילים.
אני חוזרת לתחילת חודש תשיעי. אני כמנהגי לא עוצרת לרגע, ובתחילת חודש תשיעי מדריכה טיולים, מצטלמת לתכניות טלויזיה, עוברת דירה ולמעשה עסוקה עד מעל הראש.
וכולי תקווה לא ללדת לפני שנסיים לפרוק את כל הארגזים וניצור בית נעים ונוח לקבל התינוקי שעומד לפרוץ לחיינו..
ההימורים על תאריך הלידה היו ממש בורסה פעילה ומשעשעת.. כולם היו בטוחים שאלד לפני המועד.. או ביום כיפור אך לא, לתינוק היו תוכניות אחרות..
מועד הלידה עבר מבלי שום אירוע או ציר מיוחד.
ומאז התחלתי ללכת כל כמה ימים ללניאדו לבדיקת מוניטור.
המוניטור מראה צירים ופעילות רחמית אך אני עדין לא מרגישה משהו יותר מידי מיוחד, בשבוע 40.2 הרופא הודיע שצוואר הרחם כמעט מחוק כולו ושיש לנו פתיחה של חצי אצבע! איזה התרגשות! הייתי בטוחה שאני עומדת ללדת כל רגע.. אך יום כיפור הגיע וחלף מבלי כל אירוע מיוחד.. ביום חמישי חזרתי לביקורת בלניאדו, שבוע 40.5 המוניטור מראה ציר כל 10 דקות, הרופאה שעוברת ורואה את התוצאות מודיעה "איזה יופי תיהיה לנו לידה היום!" אני מתחילה להתרגש, עוזבת את הכורסא הנוחה ועוברת למיטה לבדיקה וגינלית. הרופאה קוראת את התיק האישי, בודקת אותי ומודיעה בקול משועמם, טוב אז לא תהיה לידה היום, זו לידה ראשונה. לכי הביתה יש לך עוד זמן.
אני מופתעת ונוסעת הביתה.
בבית אני מתחילה מעט להילחץ, חשבתי לעצמי שמחרתיים אני נכנסת לשבוע 41 ואם לא אלד עד 42, יעשו לי זירוז וזה ממממממש לא בתוכנית שלי. אני עשיתי קורס היפנובירית'ינג ויש לי דולה מהממת, ולא עשיתי את כל זה בשביל שתהיה לי לידה עם התערבות רפואית. אז החלטתי לשלוח הודעה לדולה שלי שתמליץ לי על מזרזים טבעיים, אך הדולה מפתיעה אותי ועונה – שום מזרזים, גם לא טבעיים, הוא יצא כשהוא יהיה מוכן. הדבר היחיד שאת יכולה לעשות זה לשתות עוד תה פטל, הליכות ואולי קצת "עניינים" עם הבעל והכי חשוב להיות רגועה.
אחרי עוד שעה, שעתים אני התחלתי סוף סוף להרגיש צירים או יותר נכון התכווצויות , הודעתי לבעלי שיחזור מוקדם, כי אולי אולי משהו מתחיל.
בינתיים, אני מתחילה, אני מקבלת את המלצתה של הדולה, מכינה לי עוד תה פטל ומחכה.
בעלי חזר מוקדם בסביבות 20:00! אנחנו מתייעצים לגבי שולחן לפינת אוכל שרצינו לקנות, ואני מוצאת את עצמי חסרת סבלנות. עוזבים את הנושא ואני מציעה שנצא להליכה, אולי זה יזרז מעט את העניינים.
ב 21:00 יצאנו להליכה במושב, ב 21:15 מתחילים צירים! ציר כל 3 דקות, כל ציר של דקה חצי, וכל זה למשך שעה. אני לא מאמינה, מתרגשת. וחייבת להודות, הצירים לא כאבו כלל, הם היו מורגשים, לא ממש יכולתי להמשיך ללכת ולדבר כרגיל, זה גרם לי לעצור ולהתרכז, אבל, זה לא כאב.
איזה כיף! כמובן שהודענו לדולה, היא הציעה שנלך לנוח, לאגור כוח ללידה עצמה, חזרנו הביתה נכנסנו למיטה והצירים התחילו להתרחק, ציר כל 7-8 דקות, בינתים בעלי עשה לי "דיגי" בגב, כך עוברות עוד שעתיים. ואז פתאום ללא כל הודעה מוקדמת, אני מתעוררת, הכל עובר, אני ממלאת כוחות, קמתי מהמיטה, הלכתי להתקלח, לאכול, לסדר את הבית לעבוד על המחשב כאילו ממש כלום לא קרה. אני כמובן קצת מופתעת. אבל לאחר שעתיים בסביבות 02:00 זה חזר, שוב התחלתי להרגיש מאוד עייפה, הצירים חזרו ממש מעט, אני ובעלי נכנסנו לנוח ולשמחתי – נרדמנו.
בלילה היו כמה צירים שהעירו אותי בקטנה אבל מייד לאחר מכן חזרתי לישון וב 06:00 הצירים חזרו ממש, תזמנתי אותם עם האפליקציה ולאחר שעה של צירים כל 5 דקות הערתי את בעלי.
ועשינו בדיוק את מה שתכננו, שמנו מוזיקה טובה בבית, יצרנו אוירה נעימה, רקדנו נהנו ואכלנו עוגת שוקולד טובה.
והצירים לאט לאט מתחזקים, ואני? רגועה, רגועה מאוד. הצירים תכופים, מתחזקים אך ברגע שבעלי נגע בי וליטף אותי פשוט שחרר בי כל כך הרבה אנדורפינים, שהכאב כאילו נעלם לחלוטין, באופן כזה שכבר לא ידעתי אם אני בציר או לא.
בסביבות 10:00 הדולה הגיעה, נכנסה לביתנו, לבועה הרגועה, השלווה והמאוד פרטית שיצרנו. ונכנסת ללב שלנו באופן מאוד טבעי. בצירים היא לחצה לי על הגב והחזיקה את הבטן, ליטפה והציעה לי לשבת ולעבור את הצירים בתנוחות שונות שישמרו לי אנרגיה להמשך הלידה. בין ציר לציר קשקשנו והיתה פשוט אוירה נעימה. אני מודה- היה לי ממש כייף!
בסביבות 12:30 התחלתי להרגיש שאני כבר לא יכולה לדבר בין הצירים ושאני חייבת להתרכז ולהישאר בתוך עצמי, כל ציר שלח אותי מיידית לשירותים, הצירים ממש התחזקו אך הקסם של ה"היפנו" עבד. ברגע שציר מתחיל, הרגשתי את העוצמה שלו אך מייד כשהדולה ובעלי עשו לי את הלחיצות וליטפו אותי ואני התרכזתי בנשימות הכאב פשוט נעלם לי.
הדולה אמרה לי שאני "הבוס" ושאני אעדכן אותם מתי אני רוצה לנסוע לבית חולים, מצידי באותו הרגע היה לא לנסוע בכלל, הייתי כל כך רגועה, היה לי כל כך טוב. אך לשמחתי מגלי ובעלי נשארו עם הרגלים על הקרקע, אני כבר הייתי עם ציר כל 2 דקות והם הכינו אותנו ליציאה מהבית.
הנסיעה לשמחתי לא היתה ארוכה, לקחה כ 15 דקות, היא לא היתה מאוד נעימה אך היא בהחלט היתה נסבלת. הגענו ללניאדו בשעה 14:30, אני והדולה נכנסנו למיון נשים ובעלי נשאר בחוץ (בכל זאת בית חולים דתי), אני עם צירים חזקים מאוד שמשתקים אותי לחלוטין, כל דקה וחצי ועם בטן ענקית.
נכנסתי למיון, שניה לאחר מכן תקף אותי ציר ומיד שהוא הסתיים הבחורה בקבלה שראתה אותי שאלה אותי " למה באת?" לא האמנתי למשמע אזני ופשוט עניתי לה. "נחשי!" ואז הבנתי שאני חייבת לשמור על אנרגיות טובות חייכתי ואמרתי, אני עם צירים.
הכניסו אותי למיטה, חברו אותי למוניטור ועשו לי בדיקת דם, לצערי מתברר שיש לי לחץ דם גבוה, האחות החמודה ידעה כבר שאני אמורה להיכנס למרכז הלידה הטבעי וידעה שעם תוצאות כאלה לא יכניסו אותי לשם. אז היא אמרה שהיא לא תרשום את התוצאות וושהיא תעשה לי עוד מעט בדיקה נוספת. לאחר 3 בדיקות שבכולן תוצאות גבוהות התחלתי להבין שאני לא אכנס למרכז הלידה הטבעי.
הבדיקה הוגינלית הראתה צוואר מחוק ופתיחה של 3.5 והרופאה ביקשה להעביר אותי לחדר לידה.
אז הבנתי שהגעתי בדיוק בזמן חילוף משמרות ונאלצתי לעבור עוד חצי שעה במיון כדי לחכות להחלפת משמרת, בזמן הזה הספקתי לעבור כמה צירים על דלפק האחיות ולצערי גם להקיא בשירותים. אז הדולה הציעה שבגלל שאני אכנס לחדר לידה רגיל שבו אין מקלחת, שאני אבקש להיכנס למקלחת במיון, והציעה שאכנס עם בעלי כי הוא באמת יודע איך לעזור לי, אני כמובן שמחתי על הרעיון, פניתי לאחת האחיות הנחמדות שהיו שם ולמרות שזה בית חולים דתי היא סימנה לי, להכניס אותו איתי ב "שו-שו"…בעלי הגיע, נכנסתי למים ו- וואו! איזו הקלה!
עברנו שם שעה שלמה של צירים כשבנתיים בעלי עמד לצידי ואמר לי כמה אני אמיצה, וחזקה ושהוא מעריץ אותי ועוד הרבה מילים מחזקות.
זו היתה השעה שעברה לי הכי מהר ומסתבר שגם ההתקדמות בה היתה הכי מהירה! לאחר שעתיים מהבדיקה הקודמת ועם הכניסה לחדר הלידה המיילדת הודיע לנו שאני כבר בפתיחה 7.5!
השעה 16:30, אנחנו בחדר לידה רגיל, הדולה תלתה על הקיר מנורות לב אדומות וחמודות וכיבתה את האורות ויצרה לנו אוירה נעימה וחמימה. הצירים המשיכו והתחזקו מאוד, אני רצתי לשירותים. לצערי מצאתי את עצמי מקיאה תוך כדי ציר, לא סיטואציה נעימה במיוחד.
מכאן העברתי את השעתיים הבאות בתנוחה אחת בלבד, של חצי כריעה עם הרגלים כאשר אני נתלית על בעלי בחצי חיבוק עם הידיים, והדולה לוחצת לי על הגב, זו היתה התנוחה שהתאימה לי, שהרגשתי שבתנוחה הזו אני מסוגלת לעבור את הצירים. אי אפשר לתאר את העזרה העצומה שהם נתנו לי, הם ממש הקלו והורידו לי חצי מהכאב של הצירים, בנוסף אי אפשר לתאר במילים את הכוח שיש לנשימות בזמן הצירים, זה פשוט אדיר, בצירים בהם המיילדת דיברה איתי, או בדיוק חיברו אותי למוניטור או שמשהו הוציא אותי מריכוז של הנשימות, הכאבים היו בלתי ניתנים לעבור אותם, וברגע שחזרתי לרוגע ולנשימות הכל נרגע, פתאום הבנתי מה היתה המשמועת של המוח הקדמוני ששרון הסבירה לנו בקורס, כל תקשורת החזירה אותי למוח האנליטי וזה הוציא אותי מריכוז והכאב השתלט. לשמחתי בעלי והדולה היו מספיק רגישים והצליחו ליצור לי מקום בטוח, תומך מאוד ושקט ואני יכולתי לשחרר כל מעצור ולהיות חסרת עכבות לתת לעצמי להיות נינוחה ולהוציא קולות ולנהום או כל דבר אחר שפתאום הרגיש לי נכון.
מדהים כמה הנהימות עזרו לי והמחשבה שהכי חיזקה אותי בזמן הצירים שגם הציר הזה יעבור ושהנה הוא כבר נגמר. לבסוף הרגשתי שהגעתי לשלב המעבר- פתאום באמת פחדתי, ועכשיו בדיעבד אני רואה איך באמת הפחד שלי עצר ועיכב לי מעט את הלידה.
הצירים התחילו להיות רצופים, ללא הפסקות, צירים עולים ויורדים בלי מנוחה בין ציר לציר, פתאום הגוף שלי התחיל לדחוף באופן בלתי נשלט, אני זוכרת שאחת המיילדות שעברה ליד החדר והציצה פנימה אמרה לי פתאום – "אל תלחצי עכשיו, יש לך עוד זמן, חבל שתזבזי כוחות". לא עניתי לה, זה לא היה שווה שבשביל זה  אצא מהריכוז שלי, אבל בליבי חשבתי, מה היא חושבת שאני בוחרת ללחוץ? אני לא עושה כלום זה הגוף שלוחץ, אני כאן רק נותנת לו לעשות את שלו ומנסה לעבור את זה. היו כאן רגעים שפשוט רציתי לעצור הכל, לוותר על כל התהליך הזה, פתאום בפתיחה 9 החלטתי שאני מבקשת אפידורל (חחחח : ) לשמחתי לא נתנו לי תשובה שלילית, פשוט לא ממש ענו לי על זה והמשכתי הלאה.. ואז בדיקה נוספת ואנחנו בפתיחה 10! סוף סוף אני מחייכת, אבל כבר רוצה להיות אחרי, הצירים מתחזקים הגוף לוחץ למטה, ואז המיילדת קולטת שאני לא הולכת ללדת בשכיבה ומביאה מיילדת אחרת שתקבל אותי בתנוחה שונה. (מסתבר שהם הביאו 4 מילדות שונות עד שמשהי הסכימה לקבל את הלידה שלי, אני לא הייתי מודעת לזה כי כל כך הייתי שקועה בתוך עצמי), המיילדת שאלה באיזו תנוחה אני רוצה ללדת, וכל מה שאמרתי לה היה "אני לא יודעת אף פעם לא ילדתי".
לשמחתי ולמזלי בעלי ענה נחרצות שאני אלד על 6 על המיטה.
וכך היה, עליתי למיטה, כשהברכיים שלי על המיטה ואני נשענת על גב המיטה (תנוחה נוחה כל כך! איך לא השתמשתי בה עד אז?!? בעלי, אתה גאון!), פתאום נהיו קצת הפסקות בין ציר לציר, יכולתי לנוח ולאחר כמה דקות בודדות, צירי הלחץ הגיעו, עברתי לשכיבה על הצד לבקשת המיילדת, עברתי 2 לחיצות חזקות ופתאום המיילדת ביקשה שאעצור ולא אלחץ – זה הרגע היחיד בו הלכתי נגד מה שהגוף שלי ביקש, מסתבר שהיא שנתה מעט את זוית היציאה של התינוק, ואז לחיצה אחת ו – בלובלובלובלו…. הוא יצא החוצה! 3.800 גרם של מתיקות!
הרגע הכי מאושר החיי!
התחשוה הכי טובה בעולם! רגע של שחרור! של אהבה! רגע של לידה!
וואו לא ניתן לתאר במילים את הרגע הזה! הייתי רוצה לחוות אותו שוב עכשיו..
ואז היא שמה אתו עלי, הוא מביט בי בעיניים סקרניות מלוכסנות (לא ברור מאיפה הוא הביא אותן : ) ולא בכה רק הביט בי בעיינים.
בינתיים נתנו לחבל הטבור להפסיק לפעום בדיוק לפי תוכנית הלידה, הוא כמובן היה עלי "עור לעור" כיסו את שנינו יחד ומסביב רק אור, אהבה ושמחה ענקית!
תחושה שאי אפשר לתאר במילים!
כל כך רציתי לראות את התגובה של בעלי, אבל.. לא יכולתי, מהרגע שהוא יצא ראיתי רק אבל רק אותו, כל השאר ניהיה מטושטש כאילו לא קיים דבר בעולם מעבר לתינוק שלי.
אז, המיילדת קראה לבעלי לאחר שחבל הטבור הפסיק לפעום, בעלי חתך את החבל, צורציקון שהיום הוא הפך להיות *** התחיל לבכות בכי מתוק מתוק, ומכאן… ישר לציצי.. והחמוד שלי התחיל לינוק.
וזהו אושר גדול אני אחרי! לא מאמינה שבסוף הצלחתי! הצלחתי ללדת טבעי! עשיתי את זה!!!!
רגע, מה זה הצירים האלה? אוי צריך עוד ללדת את השליה, והיא לא יוצאת, פרידה המיילדת מנסה למשוך אותה עם חבל הטבור ואני מבקשת ממנה שתפסיק, אומרת לה שזה ממש בסדר ולא צריך להוציא אותה בכוח, היא תצא אם רק ניתן לה עוד זמן (אני בליבי יודעת שע"פ הפרוטוקול של בית החולים הם חייבים לתת לי חצי שעה כדי לתת לשליה לצאת באופן טבעי, לפני שמנסים להוציא אותה עם התערבות רפואית) אני בנתיים רועדת (כנראה שאיבדתי לא מעט דם) אבל לא אכפת לי ***יונק ממני ואני מאושרת!
בנתיים הדולה רקחה לי כל מיני תרופות הומיאופטיות, ונתנה לי כל כמה דקות משהו אחר לשים מתחת ללשון, ולחצה לי על הזרת ברגל.
לאחר הלידה כאבה לי הזרת יומיים ולא זכרתי למה, וגם הסתבר שהיא ניסתה כמה תרכובות עד שמצאה את התרכובת שמאימה לי.
אבל החצי שעה עברה והמיילדת כבר ניסתה כמה פעמים ואפילו ניסתה למשוך את השליה החוצה וכלום. היא בפנים.. כאן המיילדת התחילה קצת להילחץ והודיעה שהם מעבירים אותי לגרידת השליה.
מה?? עברתי הכל טבעי אפילו בלי לפתוח וריד אחד ועכשיו הרדמה כללית? זה ממש לא מתאים לי. אבל מצד שני אני מאושרת ומעופפת לי ונתתי לה לעשות כרצונה, הם לקחו את *** ממני, המיילדת הכינה כבר טפסים וחתימות ובאה לפתוח לי וריד כהכנה להרדמה.
ואז הדולה נגשה אלי לאוזן ולחשה שאבקש מפרידה שתנסה להוציא את השליה רק עוד פעם אחת נוספת. עשיתי בעצתה ופרידה הביטה בי במבט של " מותק, זה באמת מיותר וזה לא יעזור".
אבל אני התעקשתי ובקשתי שרק בשבילי שבבקשה בבקשה שתנסה שוב, היא נכנעה לשכנועים שלי, באה לנסות שוב, ופתאום צעקתי "ציר!" שתיהן תפסו לי את הרגליים וכיפלו לי אותן לכיוון הבטן ופתאום – פוףףף- השלייה פשוט שוגרה ממני!
לא ראיתי אותה אבל לפי ההרגשה היא היתה ענקית!
ותוך דקות הגיע רופא, הוציא את בעלי והדולה מהחדר, והחל בתפירה שלי (כן היו כמה קרעים.. כנראה הרבה, הם לא הסכימו להגיד לי כמה) הרופא היה כל כך עייף והיא נראה שהוא אחרי משמרת כפולה ואולי משולשת, ניסיתי להצחיק אותו להגיד לו שאני מעריכה אותו כדי שיתעורר קצת ויעשה לי עבודה טובה. אחרי התפרים, בעלי והדולה חזרו, הרופא והמיילדת יצאו. ואז אני פתאום קלטתי שזהו, אנחנו ממש ממש אחרי. *** שלי בזמן הזה חיכה לי במיטת התינוק השקופה בחדר הלידה, אני הבטתי בו מביט בי ערני לגמרי ופתאום התחלתי לבכות בכי קטן שהפך להיות בכי גדול של התרגשות עצומה שלא נגמרת, אחרי כשתי דקות גם *** התחיל לבכות, בעלי לקח אותו ושם אותו עלי, הצעתי לו לינוק והוא הסכים מייד . אי אפשר לתאר את רגע האושר הזה, של חום הגוף שלו, של היניקות הקטנות, של התזוזות שלו עלי, אותם תזוזות שהרגשתי עד לפני כמה רגעים בתוך הבטן שלי ופתאום אני מרגישה אותן מבחוץ, בעלי מחבק ומביט בנו מעבר לכתף השניה.
רגע אושר אמיתי!
מכאן תוך כמה דקות וההורים שלנו והמשפחה כבר הגיעה לחדר לשמוח יחד איתנו.
ברוך הבא לעולם ***!
אני אוהבת אותך!
אני רוצה ללדת שוב.
וכמובן תודה ענקיתתתתתתתתתתתתת לבעלי היקר ומגלי הדולה Magaliah Aharon המלאכית שבלעדיהם אני לא חושבת שהייתי עוברת את זה, ובטח שלא בלידה מדהימה כזו!
אוהבת ומעריכה ומוקירה אתכם לכל חיי! אוהבת המון!
וכמובן תודה לבן היקר שלי שיצא לאויר העולם והפך אותי לאמא מאושרת! וברא לנו את המשפחה הקטנה שלנו

אם היינו יודעות כמה כוחות יש לנו.

התחלה

 06:30 היא מתקשרת בדיוק אחרי שהתעוררתי, היתה ירידת מים. עוד אין צירים. נוסעים לפוריה.

אני מתכננת את היום מחדש. צריכה להערך לכך שאסע באמצע היום. אי אפשר לדעת אם הצירים יתחילו בקרוב או שיש עוד זמן

08:00 המים קצת מקוניאלים, אין צירים, רוצים לתת לה זירוז.

אני יודעת שפיטוצין יכול לגרום לצירים חזקים תוך פחות משעה ולי יש כשעה נסיעה. לא מחכה ונוסעת.

כשאני מגיעה עוד לא חוברה לזירוז, יש זמן ושקט, מסתובבים, עולים יורדים במדרגות.

תנאי פתיחה מאתגרים:

• לידה ראשונה
• תינוקת עם הערכת משקל של 3.700 לפני יומיים (תיקון מהערכת משקל אחרת מאותו היום שהיתה 4.200!). היא דווקא שמחה שזאת תינוקת גדולה והיתה בטוחה ביכולתה ללדת אותה.
• ירידת מים מקוניאלים
• בלי צירים
• אח"כ נגלה גם שהתינוקת במצג עורף לאחור (הפוך מהדרך בה רוב התינוקות פונים – תנוחה שמתאגרת מעבר באגן ומגבירה כאבי גב תחתון)
• זירוז עם פיטוצין.

מערך הכוחות:

יולדת אחת עירנית, חייכנית ומכוונת מטרה.  בתהליך ההכרות וההכנה שעברנו ביחד למדתי להכיר אותה, יודעת מה שהיא רוצה, בטוחה בעצמה וביכולתה, יודעת להגיד מה מתאים לה ומה לא.

בן זוג נרגש ודואג (הוא הולך להיות אתה אבל לא בשלבים החשופים, כך סוכם בינהם מראש)

אמא שלה נרגשת אבל רגועה

אני – הדולה, גם אני מתרגשת ומאחלת לנו שהלידה תתקדם במהירות.

 כל הצוות שפגשנו היה מקסים, רגיש, פתוח, מתחשב, תומך ומקצועי. איזה כיף.

חדרי הלידה

המחלקה מלאה, שומעים קולות של לידות סביבנו, צעקות מתחזקות ובסוף בכי תינוק.

שעת חילופי משמרות, הצוות עמוס, נותנים לנו עוד זמן של שקט לפני המאמץ.

החדר גדול, מרווח, נעים, מיטה, כורסא שנפתחת למיטה, כסא, שרפרף וחלון לשדות ולחום שבחוץ.

הזירוז

מתחילים במינון הכי נמוך ועולים בהדרגה. הצירים לא מזדרזים להתחזק. קרובים אבל עוד לא מכאיבים, רק יותר מאוחר יתחילו להיות חזקים יותר ויותר, כואבים ומקדמים אותנו.

האינפוזיה שביד מציקה ממש ומגבילה את השימוש ביד הזאת, כל תמרון לאורך הלידה יצטרך להעשות בהתחשב בצינורות ובעמוד האינפוזיה, כל טיול לשירותים ילוווה ב"כלב האינפוזיה" עם הרצועה שלו שמחוברת ישר לוריד.

רק בסוף השלב הראשון יתנו לה, לבקשתה החוזרת, שחרור זמני וההקלה תהיה גדולה.

המוניטור

המוניטור יציב מדי ובשילוב המים המקוניאלים גוזר עלינו חיבור כמעט מתמיד אליו.

כל תזוזה מפריעה לו לקרוא. היא מחזיקה אותו, אני מחזיקה אותו, המילדת באה לתקן.

יופי, הוא קורא טוב.

כואב, משנים תנוחה

ו…

שוב הוא לא קורא. שוב מנסים להזיז ולתקן, ציפצוף ארוך – תכף תבוא המילדת לחבר אותו מחדש.

תנסי לשכב, זה כואב, אולי בתנוחה הזאת, אולי באחרת.

אבל למרות הכל הם הולכים אתנו – בישיבה על המיטה, בשכיבה על הצד, קצת על הכדור, קצת על הכורסא, בעמידה ליד המיטה או בעמידת שש.

קורא, לא קורא, קורא, לא קורא.

בסוף תגיע ההצלה – מוניטור פנימי. סוף סוף אפשר לזוז כמה שרוצים בלי שזה יפריע למוניטור.

הדופק תקין.

תנוחה ותנועה

ניסינו הכל.

חלק מהזמן כדי לקדם את הלידה והצירים, חלק להקל על הכאב.

משתדלים להיות זקופים – השכיבה העלימה לנו בהתחלה את הצירים.

ישיבה נוחה, עמידת שש גם. הכדור נחמד.

להשען על המיטה זה מקל אבל קשה עם היד והאינפוזיה.

עמידת שש ולהשען על גב המיטה זה מצוין.

לפעמים שוכבים קצת על הצד כדי לנוח.

נסי גם אסימטריה, תרימי את הרגל הזאת, עכשיו את השניה.

צריכה לשירותים – יופי! זאת הזדמנות להשתחרר קצת מהמוניטור, קחי את הזמן, תסובבי קצת.

כל הלידה היא הסתובבה – גם כשכבר היה קשה – היה היתה מוכנה לנסות את מה שצריך בשביל לקדם, בשביל להקל.

זה עבד!

התינוקת התברגה למצג עורף לפנים והתברגה לה לאטה במורד האגן.

מזל, או יותר נכון, תוצאה של עבודה קשה אבל זה מה שמרחיק אותנו מקיסרי ומקרב אותנו ללידה רגילה.

הלידה מתקדמת.

הצוות משתף פעולה עם הכל, מעודד ומאפשר את כל התנוחות – המיילדות היו נפלאות.

הפתיחה

מתקדמים.

שלושה ס"מ,

חמישה ס"מ,

שבעה ס"מ – הצירים כבר חזקים.

"אני לא יכולה"

ואנחנו מעודדים. המילדת המקסימה אורית מעודדת שוב ושוב "את יכולה" ואנחנו ביחד צוות עידוד ובידור.

תסתכלי עלי, שבעה ס"מ זה קרוב לסוף השלב הראשון, זה יתקדם מהר, לפי איך שהתקדמנו עכשיו עוד שעה אנחנו בלחיצות.

זה לקח יותר.

היא הרגישה צורך ללחוץ ועוד מוקדם מדי. חוששים מבצקת ומנחים לא ללחוץ, מחפשים תנוחות שיקדמו את הפתיחה, שיפחיתו את הצורך ללחוץ, נותנת לה להריח שמן תפוז.

בסוף, עם המוניטור הפנימי, שחררו אותנו סוף סוף מהאינפוזיה והלכנו למקלחת – זה עשה את העבודה.

המקלחת

היא עשתה שטיפה זריזה קודם אבל זה לא היה להתמסר.

עכשיו הלכנו למקלחת כדי להתמסר.

החלוק – שבהתחלה נשמר בקפידה להסתיר את הכל – כבר לא מעניין אף אחד.

היא על הכסא במקלחת, אני מכוונת את הטוש לגב התחתון ומעל הראש, נותנת לה להשען עלי בזמן הצירים, מזכירה לה לנשום, לשאוף, להרגע, להרפות.

אמא שלה אתנו תומכת בה ועוזרת.

זה עוזר!

חבל שלא יכולנו קודם.

המים מקלים מאוד על הכאב, מאפשרים להרגע מחדש, להכנס לנשימות, לסיים את השלב הראשון ולהגיע לפתיחה מלאה.

היא עוברת מ"אני לא יכולה" לנשימות עמוקות בכל ציר.

אח"כ, כשיגיעו צירי הלחיצה היא תגייס עצמה עם כל ציר ב"יאללה" מכוון מטרה – יש לה את כל הכוחות רק שהתינוקת תצא.

משככי כאבים

בהתחלה לא היה צריך

אח"כ הספיק המסג', הנשימות והתנועה

ואז כבר היה קשה.

"אני לא יכולה" היא צועקת בצירים

"את יכולה" "את נהדרת" הזכרנו לה בכל ציר. המיילדת ואני תומכות בה, מזכירות לה שאם היא רוצה משהו היא צריכה רק לבקש. נמנעות מלהזכיר במפורש את האפידורל, יודעות שאם היא תרצה היא תגיד את זה בעצמה.

אולי בכל זאת אפידורל?

המילדת ואני מסבירות שזה כבר קרוב לסוף, למה לקחת עכשיו (היא אומרת שאם היתה יודעת אז שזה יקח יותר אז היתה לוקחת אבל אי הידיעה אפשרה לה ללחוץ בלי הפרעות האפידורל).

אפשר לנסות גז צחוק – היא מוכנה.

שאיפה עמוקה בכל ציר – זה עוזר.

אח"כ היא לא מוכנה להפרד מהמסיכה. בכל ציר שולחת את ידה כטובעת שנאחזת ביד מושטת ושואפת את גז הצחוק. מעבירים עוד ועוד צירים.

והמים – אוי המים. חבל שיכולנו להשתמש בהם רק כל כך מאוחר.

אני מחכה ליום שיהיו בבתי חולים מוניטורים שאפשר להשתמש בהם במים כמו המוניטורים של מילדות הבית.

ממשיכים להתקדם.

הלחץ באגן חזק – התינוקות מתברגת.

אני והמיילדת מפעילות לחץ על שתי העצמות שבצידי האגן, לוחצות, מטלטלות – זה עוזר מאוד.

הצוות מתפעל מהיולדת שיולדת עם זירוז וללא אפידורל. אח"כ יבואו להביע שוב את הערכתם כשתהיה מאושפזת במחלקת היולדות.

בן הזוג

נמצא שם כל הזמן. בהתחלה ממש אתה, יוצא כשבודקים, חוזר כשמסימים.

כשהלידה מתקדמת מתמקם מעבר לוילון. מודאג, מעודד, מעריץ אותה על הכוחות שלה. אוהב אותה כל כך.

אחר כך, כשיוציאו את התינוקת מהחדר ועוד לא יתנו לנו להכנס (תופרים) הוא יעיף בה מבט קצר ויחזור לעמוד מתוח כמו מיתר שעומד לפקוע, אכול דאגה, אוהב עד כלות עד שיאפשרו לו לראות אותה ולדעת שהכל בסדר. מחסום הדמעות נפרץ והן זולגות. ככה היו כמעט כל האבות בלידות שליוויתי.

הוא יעריץ אותה ואת האדמה שהיא דורכת עליה עוד הרבה זמן על המאמץ והאומץ שלה.

הלחיצות

אחרי המקלחת – חוזרים להבדק.

פתיחה מלאה! סוף סוף אפשר ללחוץ.

המשמרת התחלפה – המילדת, בקול רך ורגוע מנחה אותה וממשיכה לתמוך בשינויי התנוחות שלנו. מעודדת אותה בכל לחיצה ומסייעת מאוד.

בלחיצות היא בכל הכוח. חלק מהזמן על הצד, חלק מהזמן על שש, חלק מהזמן על הגב עם רגליים לבטן.

בין לחיצה ללחיצה ממש מנמנמת.

זה באמת הרבה יותר קל שאפשר ללחוץ את הכאב החוצה. הרבה יותר קל מהנסיון לסבול אותו עד שיעבור.

הרופאה שם אתנו, סופיה, מקסימה, רגועה, מעודדת, מדברת בגובה העיניים ועוקבת בגלל הסיכון שבהערכת המשקל הגבוהה, המים המקוניאלים וירידות הדופק שמופיעות מדי פעם.

מתקדמים אבל זה לוקח זמן. כבר יותר משעתיים.

הראש כבר כמעט פה אבל צריך עוד ללחוץ.

"אנחנו צריכים להתחיל להתכוננן לואקום, נתן לך עוד לנסות עד הרגע האחרון אבל עוברים לחדר הניתוח  שנמצא במחלקה,שם זה המקום בו עושים ואקום כשצריך".

פעם ראשונה שאנחנו נפרדים. היא עם הצוות, אנחנו כולנו מחוץ לחדר ממתינים בלחץ.

הסוף

התינוקת יצאה!

20 שעות מאז ירידת המים.

בלי ואקום! היא לחצה בכל הכוח והצוות עזר.

3.850 ק"ג של מתיקות. תינוקת בריאה ומתוקה.

אנחנו עוד מחכים שיסיימו לתפור את החתך. לא היתה ברירה. סה"כ יצאנו יחסית בזול.

אני תוהה לעצמי האם זה היה מסתיים כך אם היא היתה עם אפידורל, אם לא היינו מחליפים כל כך הרבה תנוחות, אם לא היה הצוות התומך והמקצועי שליווה אותנו לאורך כמה משמרות.

נפרדת מהם (03:00), עייפה, נרגשת, מלאת התפעלות על הכוחות שלה, על הצוות המקסים, על הקסם שבלידה, רוצה כבר לחזור אל התינוקת שלי שישנה לה בבית.

תודה לרוית שעשתה אצלי את קורס ההכנה ללידת תאומים שהסכימה לשתף אותנו בסיפור הלידה המרגש שלה על לידת תאומים רגילה.

נתחיל מהסוף, הריון תאומים מונו בי, בשמירת הריון מחודש שישי וחצי, ילדתי ביום שני בערב (19/10/15, יום הנישואים הראשון של בעלי ושלי), שבוע 37+3 , בלידה וגינאלית שני תינוקות מהממים במשקל 2615 רועי /  1920 ליאור. הקטנצ׳יק בפגייה (בגלל משקל וסוכר נמוך, קורה בהריון שליה אחת) ואנחנו מחכים שיצטרף אלינו במהרה. השתחררנו ביום שישי בלעדיו והיה קשה מאוד אבל הפגייה ברמב״מ מהממת  והידיעה שכנראה באמצע/ סוף שבוע הבא נתאחד מנחמת.

הגעתי ביום ראשון (37+2) לזירוז בבית חולים לאחר שהרופא הודיע שחייבים ללדת, גם נכנסנו לשבוע 37 וגם נוצר פער משמעותי בין השניים. הגעתי בלי צירים ובלי פתיחה. התחלנו עם בלון ( לא נעים בכלל אבל לא נורא) ל-24 שעות ולא עשה כלום. הרופא ניסה סטריפינג שכאב לי בטירוף ועצרתי אותו. הציע פיטוצין. מאוד התלבטתי ובעיקר התבאסתי. ההרגשה היתה שלידה שמתחילה ככה, תסתיים מהר מאוד בקיסרי וכך ייצא ש״אהנה״ משני העולמות. וגם, איפה החלומות שלי על לידה טבעית שתתפתח מעצמה.
ירדתי לחדר לידה בשעה 13:00 עם אימי, בעלי והדולה המהממת שלנו, בלי צירים ובלי פתיחה ועם הרבה פסימיות. התחלנו פיטוצין, 4 שעות שהמוניטור מראה צירים ואני לא מרגישה כלום, אסור לקום מהמיטה. אני שלילית. המיילדת מודיעה שנמשיך עוד 4 שעות ואז נפסיק ואחזור למחלקה וננסה מחר שוב.
במשך כל הזמן הזה, הדולה שלנו מעסה את רגליי ללא הרף ומבקשת ממני להתכנס פנימה. האור בחדר לידה חזק, אור יום בלי וילונות. אני שמה משקפי שמש, הדולה מתחילה דמיון מודרך, אני מתכנסת ומתחילה להתפלל. מדברת אל התאומים וכנראה גם לעצמי ואומרת שנכון, לא כך דמיינתי את המפגש ביננו אבל כנראה שזה הדבר הנכון ועלינו לזרז ולהזדרז. ופתאום, כעבור אותן 4 שעות… נפקעו המים, זרם חמים ונעים ומיד אחריו צירים שאני מרגישה ומברכת עליהם… תודה, זה מתחיל, אנחנו עומדים להפגש, איזו התרגשות.

עבדנו עם הצירים, הדולה מדריכה בנשימות ומעסה את הגב התחתון בזמן צירים, בעלי מחזק ומנשק אותי, מגיש לי מים, מספר לי כמה שאני מדהימה, אני עדיין עם משקפי שמש, נושמת לתוך הצירים ומדמיינת את הבכור מתקדם. המיילדת שקלטה אותנו, פינתה לנו את החדר מעצמה ומרופאים ודאגה לנו לשקט. כולנו מגוייסים. אני בישיבה נעזרת בגרביטציה.
תוך שעתיים, פתיחה של 4 ס״מ. מדהים.
הכאב נסבל ומבורך אבל עולה, צירים ארוכים כל שתי דקות. עוד מעט יהיה קשה לקחת אפידורל. הגיע זמן לקרוא לרופא מרדים ( בלידת תאומים בכל מקרה נדרש אפידורל כהכנה למקרה של קיסרי חירום). הפחד הכי גדול שלי מהלידה היה הזריקה הזו.
שוכבת בשביל הזריקה ואלו כאבי תופת, לא מבינה איך אפשר ללדת בשכיבה? הבדל תהומי ברמת הכאב. הזריקה עוברת בשלום, ביקשתי רק את המנה הראשונית בלי לטפטף עוד כי אני רוצה להרגיש ולהזיז את הרגליים. הקלה מיידית, מזיזה בחופשיות את הרגליים, ממשיכה לשבת, לעבוד על נשימות הרבה יותר קל עכשיו, האפידורל עושה לי טוב ותוך שעה – שעתיים אני בפתיחה מלאה…. מתחילים להגיע צירי לחץ, הבכור מתקדם בספינות ואני מדברת אליו שיגיע ואני מחכה לו. אני מבקשת מהמיילדת לחכות עוד והיא זורמת איתי, ״אני אחזור עוד עשר דקות״. סוגרת את האור ( כבר ערב) ומעיפה את כל המתעניינים. איזו אלופה.
זהו, הגיע זמן ללחוץ. אמא שלי תופסת רגל אחת, הדולה רגל שנייה ובעלי המהמם ליד ראשי נושם איתי ומחזק אותי.  5 לחיצות ורועי עליי, 21:59. משקל 2615. התרגשות עצומה, נפגשנו. הרופא עושה לי אולטראסאונד ובודק מנח של הקטן, אני בישיבה זוכרים??, אני עם הגדול עליי מחבקת ומנשקת. והנה פלא, הקטן במצג ראש. לוקחים ממני את הגדול, הרופא פוקע את המים שמשפריצים על כולו, ״סליחה דוקטור״, פאדיחה.
המיילדת תופסת שוב פיקוד, סוגרת חזרה את האור ומעיפה את כולם מהחדר, הרופא נשאר ומיילד איתה את הקטן. 3 לחיצות והוא בחוץ, 22:08, 9 דקות אחרי  – ליאור במשקל 1920 ג. מסתבר שהיה עם הפנים קדימה, מצב מסוכן שיכל לחייב קיסרי אבל הוא משמעותית קטן יותר ופשוט התפרץ החוצה. גיבור שלי.  קצת נשיקות וחיבוקים, בונדינג ונלקח עם בעלי לפגייה (השתחרר מהפגייה הביתה אחרי שבוע). לחיצה אחת והשלייה יוצאת שלמה, תודה לך שהזנת וטיפלת בילדיי עד הרגע האחרון. תפר קטנטן וזהו, כך הסתיימה הלידה החלומית שלי. מי היה מאמין שאפשר להרגיש בלידה טבעית עם כל כך הרבה התערבויות. מדהים.
חדר התאוששות עם משפחתי ועם בכורי. אנחנו לוקחים את הזמן כדי להכיר אחד את השני.

תודה לבעלי היקר (שזרם איתי למרות שהעדיף קיסרי יזום אבל עשה דרך מדהימה ביחד איתי במהלך קורס ההכנה ללידה והגענו שנינו מגובשים ומוכנים ללידה) והיה שותף מלא בתהליך כהרגלו, תודה למיילדת המדהימה שהלכה איתי, לעטר, הדולה שלנו, אני חושבת שבזכותה היתה לידה וגינאלית ולא אחרת. תודה לאימי שלחצה איתי וקיבלה את פני נכדיה.
תודה לאל ועכשיו… מתחילים את החיים ביחד.

סיפור הלידה של טל מנקודת המבט שלי, הדולה (פרטים אישיים טושטשו).
(נכתב מהזכרון ולכן יכולים להיות אי דיוקים בפרטים אבל ככה אני כנראה אזכור את הלידה שלכם).

 יום שני, בצהריים,  את מתקשרת לדווח שיש צירים חלשים במרווחים של בערך רבע שעה.
את בשבוע 36+5, בדיוק כמו בלידה הקודמת. בדיעבד, נראה אולי בדקת האם זה יהיה כמו בפעם שעברה.
אומרת לך שתעדכני אם כשיהיה שינוי.
אחרי הצהריים אין שינוי, בערך ב 20:30, בדיוק כשאני נכנסת לרכב לפגישה את מתקשרת להגיד שהצירים כבר התקרבו לכל 5-10 דקות אבל מאז קצת נחלשו. אני לקחתי איתי את תיק הדולות ולקחתי בחשבון שמהפגישה אני נוסעת ללידה.

הפגישה נגמרה, חזרתי הביתה ולפני שנכנסתי למיטה הסתמסנו, הצירים נרגעו ושתינו הולכות לישון בהנחה שנתעורר בלילה ללידה.
ואכן, בערך ב 03:00 את מתקשרת שהתעוררת עם צירים של בערך כל דקה. בינתיים במיטה.
החלטתם על מעבר לבית החולים, ובעקבות הלידה הקודמת שהתפתחה במהירות גם אני מיהרתי לבית החולים.

כשהגעתי במוניטור צירים כל 5 דקות אבל הכאבים קלים והצירים נחלשים, הפתיחה ס"מ וחצי והמיילדת מציעה להסתובב שעתיים ולראות מה קורה או לחזור הביתה.
את מחליטה לחזור הביתה ואני איתך.
מגיעים ב 05:00 לפנות בוקר, הולכים לנמנם ולראות האם הצירים חוזרים או נעלמים.
הצירים נעלמו.
חוזרים הביתה.

שתינו חשבנו שזה יחזור כבר ביום למחרת אבל לתינוק היו תוכניות משלו.  הוא הולך להיוולד בדרך שלו.
במשך כמעט שבועיים הצירים באים לבקר באופן קבוע, מגיעים, סדירים, מכאיבים מעט ונעלמים.
בלילות את ישנה טוב ואני משתדלת להרגיע שזה נורמלי, שיש זמן ושזה יבוא כשזה יבוא.
כל עוד את לא מותשת מהצירים המתמשכים אין טעם להתערב.
במילא זה עוד שבוע מוקדם.

בראש שלי מסתובבת המחשבה שמתישהו, תתחיל ירידת מים ואז זה בטח ירוץ אבל אני חוששת להתנבא, מי יכול לדעת בכלל מה יהיה.
מדי פעם את מתקשרת. כבר לא יודעת האם זה זה או לא.
חזרת לעבודה, בן זוגך בכל מקרה כבר לא מאמין לך ואומר שאל תגידי לו עד שאת יולדת.

יום רביעי או חמישי, שבוע וחצי אחרי. הצירים חזרו בבוקר (ולא אחרי הצהריים כרגיל), את בעבודה, הם כבר יותר כואבים. את נושמת בצירים ולא יודעת אם זה כבר זה או לא.
אני מציעה שתבקשי מחברה לתזמן. אם הם במרווח של  יותר מעשר דקות ולא מתקרבים – תחזרי להתעלם מהם. אם הם פחות והם מתחזקים – תודיעי לי.
את לא מתקשרת.

בערב אנחנו מדברות – אני מבינה שכבר קשה לך למשוך ככה.
אנחנו מנסות להבין מה קורה.
מצד אחד זה נורמלי ובסדר, מצד שני זה כבר לא נעים.
האם משהו מפריע? האם את מפחדת מלידה מהירה מדי?
הצירים דומים למה שהיה לך בלידה שעברה בשלב שלפני שנרדמת והרי שהתעוררת כבר היית בפתיחה 7 וזה רץ מהר, האם זה מה שהולך לקרות גם הפעם?
אני מציעה לך לקבוע תור לשרון קמחי לשיאצו. היא תאבחן כבר מה מצבך ותטפל בהתאם לצורך.
וגם מזכירה לך לדבר עם העובר, לספר לו על מה שעתיד לקרות. להרגיע אותו.
הטיפול אצל שרון היה במקום.
היא לא מזרזת אם אין הנחייה של רופא. השיחה איתה היתה מרגיעה והטיפול חיזק אותך והרגיע את הצירים.

עברת סופשבוע רגוע ושקט כמו שצריך.
ביום ראשון ב05:45 פקעו המים. עדיין אין כמעט צירים.
את רגועה. מתקשרת אלי רק ב 06:30. שתינו אחרי שנת לילה טובה.
בינתיים אתם לא בלחץ, בן זוגך הולך להביא את הגדול לגן ושניכם אוכלים ארוחת בוקר בנחת.
אני מתלבטת. מצד אחד כרגע אין צירים, מצד שני זה יכול להתפתח במהירות ולי יש זמן נסיעה.
מחליטה להתחיל להתקדם לכיוון כדי להיות זמינה ברגע שצריך.
מצטרפת לחבר שנוסע לכיוון.
אחרי נסיעה רגועה, החבר בדיוק סיים משהו בקרית ביאליק ויוצא לכיוון חיפה, ואת מתקשרת להגיד שאת בבית חולים והצירים כבר חזקים יותר וסדירים.
תוך עוד קצת זמן אני בבית החולים.

מציגה את עצמי בתור הדולה שלך ואת מבקשת שאכנס.
קיבלתם את חדר הלידה הטבעית, היחיד שהיה פנוי והחדר שבדיוק התאים לצרכים שלך.
את עומדת ליד המיטה. עונה לשאלות אינסופיות של המיילדת ובין לבין עוברת צירים חזקים למדי אבל עדיין בקלות יחסית. קצת מסג' ודי.
מביאים גם את כרית החימום והיא מועילה.
את עושה חוקן ורצה לשירותים – תחושת הקלה.
בינתיים בן זוגך משחק עם המיטה עד שהוא מצליח להפוך את המיטה למתקן בלתי שמיש (מזל שהמיילדת ידעה איך לסדר אותה מחדש).

את עוברת למקלחת קצת. מעבירה שם את הצירים בעמידה ויושבת בהפוגות. בין הצירים אנחנו עדיין מקשקשים על חיסונים, על הדֶק החדש ועוד שטויות של יום יום. אני רואה שאת מתמודדת בינתיים בקלות ושמחה על האוירה הטובה.

צריך לצאת למוניטור.
השכיבה לא נוחה. מחממים שוב את הכרית ואת סובלת בצירים הכואבים.
מקווים שהזמן יעבור במהירות ונוכל להתנתק.
המוניטור תקין ואין סיבה לדאגה.
בצירים משתדלים לעשות קצת מסג', לשים את הכרית ולאפשר לך להחזיק בנו חזק.
בן זוגך עסוק בלהגיד לך שטויות ולהצחיק אותך. האוירה טובה.

סוף סוף שוב אפשר ללכת למים.
הצירים עוברים בין הגב לבטן.
בד"כ מתחילים מהבטן ועוברים לגב.
את עומדת בצירים, נשענת על הקיר, אני משפריצה עם הטוש על הגב ועל הבטן ועושה מסג'.
הצירים מתחזקים.
בין הצירים לפעמים יושבת לנוח.
עכשיו בן זוגך מצטרף.
העמדתי אותו מולך ואת נשענת עליו בכל ציר.
הצירים ארוכים, חזקים וכואבים. המים עוזרים.
קבעת סימן, כשאת מתופפת עם הרגל לעבור עם הטוש מהבטן לגב.
את קצת כורעת בצירים, מקפלת ברכיים אבל את כבר עייפה.

מנסים משהו חדש.
בן זוגך יצטרך להרטב גם – אני מושיבה אותו על הצד של הג'קוזי, מסדרת לך מגבות לברכיים ואת בעמידת שש נשענת ונתלית עליו. הוא כבר לא כל כך מקשקש וזה עוד סימן שהלידה מתקדמת.
אני אחראית על הטוש. את נוהמת עליו בכל ציר והלידה מתקדמת נפלא.
בשלב מסוים אני שומעת בקול שלך התחלה של לחיצות.
גם את מרגישה וגם הצוות וקוראים לך לצאת החוצה.

אנחנו יוצאים לאט מהאמבטיה. בדרך יש עוד כמה צירים.
הם רוצים לעשות מוניטור אבל לנו זה לא כל כך נראה – ברור לנו שאת כבר לוחצת ודי ובשביל מה להציק.
את בעמידת שש, נשענת על הכרית.
אני עושה לך מסג' עם השמן.
את רוצה ללחוץ.
עד שהם מתארגנים עם המוניטור הם מתחילים להבין מה קורה, מביאים כבר את ערכת הלידה, מתכוננים.
המיילדת מבקשת שתשכבי על הגב. מורידה קצת את החלק התחתון של המיטה, אנחנו מעלים את הגב.
בבדיקה את כבר כמעט בפתיחה מלאה והמיילדת מאשרת לך להתחיל ללחוץ.
ויתרו לך על המוניטור.

את מקשיבה להוראות שלה, לוחצת כשאת מרגישה, לא לוחצת כשהיא מבקשת ממך לחכות.
המילדת שומרת על הפרינאום שלך ודואגת ליציאה הדרגתית שתשמור עלייך שלמה.
את משתפת פעולה בצורה מלאה, זה כואב אבל את יודעת שזה הסוף.
הנה רואים כבר את הראש. עוד כמה צירים והתינוקי שלך בחוץ.
יצא עם היד על הצוואר.
היא שמה אותו עלייך וישר שמה את הקליפסים על חבל הטבור בשביל שימור הדם הטבורי.
בינתיים אנחנו משפשפים אותו לפי ההוראות כדי שיתחיל לבכות קצת ולקבל צבע יותר ורוד ופחות כחלכל.
הוא בוכה, הוא חמוד ומתוק ואת נראית מאושרת.

יצאת עם שריטה קטנה ולא צריך לתפור.
יש זמן נפלא של בונדינג.
התינוק יונק.
המילדת עוזרת להוציא את השליה. זה קצת כואב אבל נגמר צ'יק צ'ק, היא שלמה והכל תקין.

מזל טוב!
התינוקי ממשיך לינוק בהתמדה ואת מתאהבת בו.
טל הצטרף למשפחה.
אף אחד לא מפריע לכם ונותנים לכם להשאר ביחד בשקט.
בשקילה – 3.310 – אתם מופתעים מהמשקל הגבוה. הוא נראה לכם קטן.

הלידה היתה לא קלה אבל בדיוק כפי שרצית, לא מהירה מדי, לא ארוכה מדי, עם הרבה עזרה בצירים, תינוק מקסים ובלי תפרים.
אני רואה שאתם מסודרים, רגועים והכל בסדר ונפרדת מכם.

בעצם, לא פתחתי אפילו את התיק שלי.
בסה"כ מה אשה צריכה בלידה – בן זוג תומך, כרית חימום, הרבה מים, קצת מסג' ותמיכה וצוות שלא מפריע יותר מדי ויודע לעזור כשצריך.

*למען הפרטיות שיניתי את השמות. כל השאר, כפי שנשלח אלי.

 רצינו את נעמה ללידה של תום כי בלידה (הקודמת) של טליה סיימנו בתחושה חמצמצה. בסה"כ טליה נולדה בריאה לאחר כמה שעות של צירים. אבל הדרך הייתה מלווה בכמה אכזבות: הצוות בבי"ח לא הצליח לתת לנו תמיד תחושה מכבדת, החלטות מסוימות נלקחו ללא התייעצות מלאה – כמו לפקוע את מי השפיר. רוב הזמן הרגשנו "בודדים במערכה" בחדר הלידה, כאשר המיילדת קופצת לביקור פעם ב- 15 או 20 דקות

בסוף הלידה, טליה לא יכלה להישאר על אור, מכיוון שנזקקה לשהייה של כמה שעות באינקובטור חמצן. אירוע זה היה מחויב המציאות ככל הנראה, בשל מצבה של טליה, אולם גרם לנו דאגה עמוקה, וצבע את כל הלידה בצבעים קודרים. גם כאן חשנו שהתקשורת בינינו לצוות הרפואי היא לקויה, ובסופו של דבר הנ"ל לא יצאו מגדרם כדי לאפשר לאור לראות את טליה בשעות הראשונות (למשל, לא חשבו להציע את הרעיון להביא אותה על כיסא גלגלים לתינוקייה).

אולם נחטא לאמת אם נפיל את כל אכזבתנו על הצוות הרפואי, אשר במסגרת המגבלות הביא כאמור ללידה בריאה גם לאם וגם לתינוקת. חלק מהבעיה הייתה קשורה בנו: הלחץ והחרדה של אור מכל תהליך הלידה ומהסתבכויות אפשריות מחד, וחוסר היכולת שלי להכיל ולהרגיע מאידך. אני הרגשתי שלא יכולתי לספק לאור משענת ברמה כזאת שתאפשר חוויה מעצימה.

לכן לקראת הלידה של תום ידענו שאנחנו צריכים חיזוק ברגעים הדרמטיים, הכואבים, המלחיצים, והמרגשים של הלידה. נעמה הייתה הבחירה הטבעית שלנו בשל ההיכרות שלנו איתה, אשר אפשרה לנו לעמוד על תכונותיה הטובות בתור דולה. האמנו שנעמה תוכל לתת לנו את החיזוק הנדרש גם ברמה המקצועית וגם ברמה הרגשית.

התהליך החל משתי פגישות הכנה לפני הלידה. בפגישות אלו נתחנו בפרוטרוט את הלידה הקודמת, והסיבה לאכזבתנו. התעמקנו בנסיבות האובייקטיביות, ובנסיבות שאולי ניתן היה לשנותן. נעמה עברה עם אור על כל החששות והפחדים שלה מתהליך הלידה. שרטטנו מצבים אפשריים, ודרכי תגובה רלוונטיות. דברנו בכלליות על מה ניתן לצפות מלידה עם דגש על כך שלא מדובר בתוכנית כבקשתך, יכולות להיות הפתעות, ואפשר להגיב נכון.

גם איתי דיברה נעמה על נקודות לשימור ושיפור בתפקוד שלי כמלווה ושותף לקראת הלידה. כל השיחות היו מקצועיות, הכול נרשם ועובד, ואת התוצאות ראינו ביום הלידה.

כבר לאחר שיחות ההכנה הרגשנו יותר טוב ויותר מוכנים. יש לציין כי בשלב זה היו לנו התלבטויות אם לשכור את שירותיה של נעמה ללידה עצמה. אור תכננה ללדת עם אפידורל, ולכן (?) כאשר לא מדובר בלידה טבעית, נראה כי הצורך בדולה פוחת. בסוף החלטנו בכל זאת לקחת את נעמה כי הבנו שהעזרה שלה היא לא פחות בתחום הרגשי. בסופו של דבר נעמה עזרה בכל המישורים משום שהלידה הייתה טבעית.

ביום הלידה הזעקנו את נעמה בחצות (עם התחלת צירי הלידה), והיא הגיעה מהר מאוד. כבר בבית נעמה הדריכה את אור בתנוחות, עיסתה את גבה, עזרה לי לעזור לאור באופן יותר מדויק, והרגיעה. לאחר כשעתיים נסענו לבית החולים. החוויה הפעם הייתה שונה לחלוטין. הצוות היה מסביר פנים ומקצועי, אבל השדרוג האמיתי היה הנוכחות של נעמה. הפעם קיבלנו ליווי מלא במהלך הלידה, כולל תמיכה פיזית ונפשית. נעמה המשיכה גם בחדר לידה לעסות, לנשום, להדריך, לבדוק תנוחות ולהרגיע.

גם בלידה הזאת חווינו רגע משברי: כאשר נודע לנו שאור לא תוכל לקבל אפידורל בגלל ספירת טסיות נמוכה. הכאבים של אור היו אדירים, ומכל בחינה היא נראתה על סף התמוטטות. ברגעים האלו, מתוך הרגישות שלה והמקצועיות, הצליחה נעמה לנסוך באור את האמונה והכוח להמשיך, לעבור עוד ציר ועוד אחד, ובסוף גם ללחוץ כל הדרך עד ללידה.

התקשורת מול צוות המיילדות  הייתה מושלמת. אין ספק שגם אנחנו למדנו משהו מאז הלידה הקודמת, אבל לנעמה היו מניות רבות בתיווך שבין הלחץ וההתרגשות שלנו, לבין המגבלות של הממסד הרפואי. למרות שמעמד הדולה אינו מוסדר באופן לגמרי רשמי בחדר הלידה, נעמה הצליחה בנעימות ובאסרטיביות לרתום את כולנו (אור, אני, והמיילדת) אל המשימה המשותפת.

זהו, עברנו לידה הירואית ומוצלחת. ובתור צ'ופר: אפילו ללא תפרים. תום יצא שלם, בריא ורגוע. ואנחנו יצאנו גם הרבה יותר רגועים.