מתי נהוג לנתק את חבל הטבור? כדאי לחכות עם החיתוך? למה בעצם? האם יש סיכונים בחיתוך מאוחר?

כל מה שרצית לדעת על השהיית חיתוך חבל הטבור בכתבה לפנייך.

כתבת אורח של נגה שכטר דולה ומדריכת הכנה ללידה בגישת להגשים לידה, מדריכת הנקה ומדריכת עיסוי תינוקות

בלידות רבות מיד לאחר יציאת התינוק, המיילדת מנתקת את חבל הטבור.
חיתוך חבל הטבור נעשה על ידי הנחת קליפס חוסם במרחק כמה ס"מ מגוף היילוד. לאחר התייבשות הטבור מסירים את הקליפס.

המיילדת אורנה זינגר שיתפה בשנת 2012 מאמר שכתבה ד"ר שרה ג' באקלי והתפרסם בכתב העת "Midwifery Today" אשר חשף אנשי מיילדות רבים לנושא חשוב שלא נתנו עליו מספיק את הדעת:

השהיית חיתוך חבל הטבור והיתרונות הרבים הנלווים לה.

באקלי היא רופאת משפחה אוסטרלית המתמחה בתכנון משפחה והריון. כתב העת אינו חלק מהמיינסטרים בתחום המיילדות אך יש לו מקום בתחום של מיילדות טבעית ובהעצמת תפקיד המיילדת, בעיקר בלידות הפיזיולוגיות.
גיליון מס' 100 הוקדש כולו לשלב השלישי של הלידה: השלב של הפרדות השלייה ופליטתה.

חשיבותו של שלב הפרדות ולידת השליה

בשלב זה מתרחשים שינויים דרמטיים הן בגוף היולדת והן בגוף היילוד, והוא משמעותי ביותר לשניהם.
השינוי העיקרי בגופה של היולדת הוא התכווצות הרחם שמתרחש בהשפעת הורמון האוקסיטוצין אשר הפרשתו מושפעת מהקרבה לתינוק ומהיניקה שלו.
הורמון נוסף שמופרש בגופה של היולדת הוא האנדורפין ומתלווים אליו אדרנלין ונוראדרנלין.
הורמון נוסף שמופרש מיד לאחר הלידה הוא הפרולקטין שמשתתף בתהליך יצירת החלב וכן יש לו תפקיד ביצירת הקשר אם-יילוד.
לשילוב זה של חומרים יש השפעה על ההתקשרות של האם ליילוד – הם שומרים על עירנותם של האם ושל היילוד בשעות הראשונות לאחר הלידה ומאפשרים את היווצרות הקשר אם-יילוד והתחלה של הנקה מוצלחת.

מה קורה בגוף התינוק בשלב זה ותפקיד השליה עבורו

בגופו של היילוד מתרחשים שינויים דרמטיים לא פחות. השינוי העיקרי הוא כמובן במערכת הקרדיו-וסקולרית ובמערכת הנשימה – השינויים בשתי מערכות אלו דורשים עלייה בנפח הדם ותוספת של חמצון שיאפשרו לגופו של היילוד להסתגל לחיים מחוץ לרחם.
הדם שהשליה ממשיכה להזרים אל היילוד ממלא תפקיד חשוב בהסתגלות זו.
כמות הדם במערכת הנשימה עולה מ-8% אצל העובר ל-40% אצל היילוד.
תוספת דם זו ממלאת את כלי הדם האלוואולריים (הנדיות של הריאות – היחידה הכי קטנה של שחלוף גזים בריאה) כדי לאפשר את תהליך החמצון.
השפעה נוספת שיש למילוי כלי הדם היא שיפור ספיגת הנוזלים מהריאות.
מילוי כלי הדם בנוזלים עשירי חלבון מאפשר ניקוז הנוזלים שבאלוואולריים על ידי אוסמוזה, ומאפשר שיפור הנשימה והחמצון.

כמה דם התינוק מקבל מהשליה?

השליה מעבירה אל היילוד כמות לא מבוטלת של דם שנאצר בה בעת מעבר העובר בתעלת הלידה. בשל הלחץ שנוצר על וריד הטבור, נאגרת כמות לא מבוטלת של דם בתוך השליה.
עם יציאת העובר, הלחץ שנוצר על וריד הטבור משתחרר, והדם מועבר אל היילוד.
ממצא זה אושר במחקר שבו נשקלו יילודים כמה פעמים ברציפות מיד לאחר לידתם ונמצאה עלייה במשקל היילוד, עלייה שמצביעה על תוספת של דם.
כמות הדם שנוספה היא כ-100 מ"ל בממוצע – כמות משמעותית בהתחשב בעובדה שכמות הדם של היילוד היא כ-300 מ"ל.

מה עוד מקבל התינוק באמצעות הדם הטבורי?

הדם שמגיע מהשליה מכיל גם כמות גבוהה של חלבון ושל חומרי הזנה נוספים כמו ברזל, וכן תאי דם אדומים ותאי גזע.
מובן שניתוק מיידי של חבל הטבור בתוך 30-20 שניות, מונע מהיילוד את כל הטוּב שטמון בשליה.

כיצד משפיע ניתוק מיידי של חבל הטבור על התינוק ומה היתרונות בהשהייתו?

מחקרים שהשוו בין ניתוק מיידי ובין ניתוק מאוחר של חבל הטבור בנוגע לרמות ברזל ולאנמיה, הצביעו על סיכון לרמת ברזל נמוכה ולאנמיה בניתוק מיידי של חבל הטבור, לעומת ניתוק מאוחר שלה.
במחקר זה נמצא שגם המתנה של 30 שניות נמצאה משמעותית.
עבודה שפורסמה בכתב העת-JAMA ב-2007 מצביעה על כך שהסיכוי לאנמיה עולה פי 5 בגילי יום-יומיים, ובגילי חודשיים-שלושה הסיכוי גדול פי 2.
במחקר זה אף נמצא שאצל ילדים שחבל הטבור שלהם נותק מיד, רמות הברזל היו נמוכות גם בגיל חצי שנה.

האם יש סיכונים בהשהיית הניתוק של חבל הטבור?

אחת המחלוקות הנוגעות לניתוק חבל הטבור היא בעניין צהבת היילוד. בשתי סקירות שכללו 100 יילודים לא נמצאה עלייה בשיעור המקרים שבהם היה צורך בפוטותרפיה או בהחלפת דם (Blood Exchange).

לעומת שתי סקירות אלו, בסקירה שפורסמה בכתב העת-Cochrane בשנת 2008 ציינו המחברים ששיעור מקרי הצהבת שטופלו בפוטותרפיה היה גבוה יותר במקרים של ניתוק מאוחר של הטבור.

שאלה נוספת שמועלית בהקשר של ניתוק מאוחר של הטבור נוגעת להיווצרות פוליציטמיה – ריבוי כדוריות דם אדומות. מחברי הסקר שפורסם ב-JAMA מציינים שהיו יותר מקרים של פוליציטמיה ביילודים שחבל טבורם נותק מאוחר, אך המצבים היו קלים וכי התועלת שמושגת בזכות הניתוק המאוחר עולה על כך.

ומה לגבי ניתוק מאוחר אצל פגים או תינוקות בסיכון?

הערך של הניתוק המאוחר אף גדול יותר כאשר מדובר בפגים או בתינוקות בסיכון, אולם דווקא במקרים אלו הנטייה היא לנתק מיד את חבל הטבור כדי לטפל בתינוק.
במאמר שפורסם ב-BMJ המחבר מציין שיש להמתין דקה עד ניתוק חבל הטבור דווקא אצל יילודים בסיכון.

אז מה השורה התחתונה?

ככל שהמחקרים בנושא הולכים ומתרבים, מתחזקת ההשערה שיש ערך להמתנה ולהימנעות מניתוק מוקדם של חבל הטבור.
גם ארגונים מקצועיים כמוRCOG  (המכללה המלכותית למיילדות וגניקולוגיה בבריטניה) הכירו בנזק שעלול להיגרם לנשים ולתינוקות מניתוק מוקדם של חבל הטבור. בפרסום שלRCOG  נאמר שניתוק מוקדם של חבל הטבור אינו מוצדק בעיקר בלידות של פגים.

גם ארגון המיילדות הבינלאומי (ICM) והארגון הבינלאומי של הגינקולוגים והמיילדים (FIGO) ממליצים על הימנעות מניתוק חבל טבור עד היעלמות הדפק, ואפילו עד יציאת השליה.

המחקרים שהוצגו במאמר זה מצביעים על כך שהמשך זרימת דם מהשליה אל היילוד משפר את ההסתגלות – הן של האם והן של היילוד – לחיים החדשים.
העבודות הרבות מצביעות על כך שלא רק תינוקות הנולדים במועד, אלא גם, ואולי בעיקר, פגים ותינוקות בסיכון יוצאים נשכרים מהמתנה מניתוק חבל הטבור.

מה אומרות מיילדות בנושא?

המיילדת האמריקאית פני סימקין מתארת בסרטון הדגמה זה את חשיבות ההשהייה של חיתוך חבל הטבור ע"י שימוש בעזרים הממחישים להורים את כמות הדם שהתינוק יכול להמשיך ולקבל מהשליה במהלך 2-5 דקות לאחר הלידה.
היא מפצירה בהם לעמוד על כך מול הצוות הרפואי על מנת שהתינוק יצא נשכר מן התוספת של הדם והחמצן הנחוצה לו להתחלת חייו.

בשיחה שערכתי עם המיילדת האמריקאית קרול גאוצ'י היא מספרת כי היא משהה את חיתוך חבל הטבור עד לאחר שלב יציאת השליה, דבר העשוי לארוך אף כחצי שעה.
על אף שאין מידע קליני מחקרי התומך בהשערה זו, גאוצ'י מאמינה שזוהי דרך הטבע, וכי לנו אין מספיק ידע בנושא תאי הגזע ומהי הכמות המספקת של דם שצריכה לעבור מהשליה אל היילוד.
בכל הלידות בהן סייעה ותמכה ביולדת, אופן הפעולה הזה תמיד היטיב עם התינוקות שנולדו תחת השגחתה.

יש לך שאלות נוספות על השהיית חבל הטבור?
מוזמנת ליצור קשר איתי.

על הכותבת

נגה שכטר

דולה גלילית בגישת ”להגשים לידה“ ומדריכת הנקה מוסמכת. אני מאמינה שלכל אישה יש את הדרך הנכונה עבורה. אני מלווה נשים בלידה טבעית, לידת בית, לידת בית חולים, לידה קיסרית ולידות לנל“ק (לידה טבעית אחרי קיסרי. ואפשר לומר גם Vbac). יש בי המון סבלנות, רוך וכבוד לתהליך הלידה. יש בי יכולת חיבור טבעית לא.נשים ואני מאפשרת להם לחוות את הלידה שלהם עם התמיכה הנכונה עבורם.

טלפון: 052-4743750
פייסבוק

הרבה הורים מתלבטים בשאלה "מוצץ כן או לא".
אני לא מומחית בנושא המוצצים ובכל זאת לאורך השנים מסתבר שנאספו אצלי מידע ומחשבות והנה הם לפניכם.

יש תינוקות שמתחברים למוצץ בקלות, יש כאלה שקצת פחות ויש כאלה שהם סרבנים רציניים.

תינוקות יונקים בד"כ יותר סרבניים כי הם רגילים למרקם אחר לגמרי.

באופן כללי, תינוק שהוא יונק כדאי לחכות עם המוצץ לפחות חודש עד לביסוס ודאי של ההנקה מכיוון שמוצץ יכול להרגל תינוק לפתוח פה קטן וגם לחפש משהו בולט וברור (והפטמה שלנו לעיתים שטוחה יחסית, רכה והתחושה שלה פחות ברורה בפה). קצת כמו להתרגל לאוכל מתובל מאוד ואח"כ לנסות לאכול ירקות מאודים.

חשוב גם לבדוק את עצמנו:
– האם בטוח שהתינוק שבע ושאנחנו לא מושכים אותו עם מוצץ במקום להאכיל אותו.
– האם פשוט קשה לנו לשמוע אותו בוכה ולכן אנחנו "סותמים לו את הפה" ואולי הוא היה צריך מענה שיותר קשוב לצרכים שלו.
– האם זה צורך שלו או שלנו.

לתינוקות יש צרכים רבים – תזונה, חימום, החלפת חיתול, עזרה עם גזים ובעיקר הרבה מגע ותשומת לב. לפעמים מה שהם צריכים זה הורה קשוב שיכול להכיל את הבכי ולהעביר מסר לתינוק שיש לנו את היכולת להכיל אותו גם כשקשה לו,
אחרת, אולי, כשהוא יהיה גדול ויהיה לו בא לבכות או לצעוק או לשתף מישהו בקשיים הוא יקח סיגריה, או יפתח את הפריזר ויוציא את הגלידה כי המסר שהוא קיבל הוא שצריך לשמור בפנים, להעסיק את הפה ולשתוק.

יש בהחלט תינוקות עם צורך מציצה מוגבר, שהוא הרבה מעבר לצורך שלהם באכילה ובמצבים כאלה, גם אמהות מיניקות יכולות להעזר מאוד במוצץ.

כשאני חושבת על זה, בגלל שאכילה מבקבוק היא מהירה יותר, אז כנראה שלתינוקות יש גם פחות זמן למלא את הצורך שלהם במציצה תוך כדי האכילה ובטוח יש להם צורך חשוב להשלים באמצעות מציצה של משהו אחר.
הצורך במציצה קשור לכמה דברים, לאינסטינקט הבסיסי של האכילה, לקשר שבין השרירים הטבעתיים בגוף (לפי שיטת פאולה) שאז המציצה היא זו שעוזרת להפעיל את תנועת מערכת העיכול ומסייעת לתינוק לעכל ולעשות קקי ורואים את זה לפעמים בהנקה, ולפי מה ששמעתי גם הגירוי לחך העליון ממש מגרה את פעולת המוח ולכן חשוב להתפתחותו.

מוצצים מתועדים לאורך הרבה שנות היסטוריה – היו נותנים לתינוקות למצוץ גוש שומן עטוף בבד, כדור בד מחובר למקל ועוד כל מיני פטנטים.

בעולם הפחות מערבי, גם מקובל שהאמא היא מוצץ אנושי – כלומר שם זה לגמרי בסדר שהתינוק תלוי על האמא במנשא כל היום והציצי בפה. זה בסדר גמור כל עוד זה נוח לשני הצדדים.
זה כנראה גם מה שעזר להן לשמור על רמה הורמונלית שמפחיתה סיכוי לכניסה מוקדמת להריון וטוב למניעה של עוד כל מיני מחלות של נשים.

דרך אגב, כשהציצי בפה זה גם מבטיח שאמא לא מתרחקת – עניין הישרדותי מובהק לא פחות מענין חברתי.

צריך לשים לב גם שתינוק שנמצא שעות רבות עם מוצץ בפה מדוכא במחינת הגירוי האורלי שהוא דרך המחקר העיקרית של תינוקות ובעצם מעכב את הלמידה שלו של מרקמים, דרגות קושי, חומרים שונים, צורות ועוד ואח"כ מדכא את התקשורת המילולית.

בויכוח בין אצבע לבין מוצץ אני לא מבינה הרבה אבל יודעת שהדעות חלוקות. אני באופן אישי מצצתי אצבע עד כיתה א' (וגם אחותי) ויש לנו יופי של שיניים.
יש משהו יותר עצמאי במציצת אצבע שמאפשר לילד ויסות עצמי בשליטה שלו ולא לפי מה שנוח להורה, מה גם שהאצבע תמיד איתו ולא נופלת מתחת לכסא ברכב או נשכחת בבית וגורמת למשבר עולמי.

מן ההגיון הוא שמציצת אצבע יכולה לפגוע בשיניים בעיקר כשמוצצים אצבע בשלב של צמיחת השיניים הקבועות אבל אני צריכה לשמוע עמדה של רופא שיניים בנושא.

בכל אופן, גמילה, מכל דבר, היא בד"כ לא קלה ומצד שני, היא הדבר הכי טבעי בעולמנו ואנחנו כל הזמן בתהליכי גמילה שונים כך שגם לא צריך לפחד ממנה.

ניתוק חבל הטבור יכול להתרחש ממש מספר שניות אחרי שהוא יוצא וגם ניתן להשהות אותו עד שיפסיק לפעום (לרוב אחרי 3-5 דקות).

סוגיה זאת מתחברת לדילמה שהרבה הורים נתקלים בה לגבי האפשרות לשימור דם טבורי.

ריכזנו לכם מספר כתבות שיעזרו לכם להבין את היתרונות והחסרונות של כל אפשרות.

• על המשמעות של ניתוק מאוחר של חבל הטבור ולמה בכלל מתעסקים בזה
• דם טבורי – מדריך למתחילים
• שימור דם טבורי – מורה נבוכים
• ההבדל בין בנק דם ציבורי לפרטי