זה סיפורה האישי של רויטל רבינוביץ' רוט, אמא לתינוק בן שנה ו 7 חודשים שמספרת על התקופה הזאת עבורה,
על המפגש בין מה שחשבנו שיתאים, בין מה שאמרו לנו שצריך לבין המציאות
ועל כמה זה קריטי להיות קשובה לעצמך באמת, כי לפעמים הדרך להיות האמא הכי טובה לילד שלך ואמא שטוב לה באמהות, מתפתלת בדרכים מפתיעות (ועדיין מובילה ממש לאותה המטרה).

בהתחלה חשבתי שזה יהיה פוסט לאמהות אחרי לידה, ולסובבים אותן.

אבל זה בעצם רחב יותר. זה פוסט על עקרונות ומתי צריך לשחרר אותם.

מי שעוקב כבר יודע שכמה חודשים אחרי הלידה של אורי, לפני שנה בערך, חוויתי סוג של דכאון אחרי לידה.

מה שעדיין לא סיפרתי זה למה ואיך הגעתי לזה.
לא שתמיד יש למה ואיך. המון נשים חוות דכאון אחרי לידה בלי סיבה מיוחדת.
(כלומר יש מלא סיבות: שטף הורמונים מטורף שמשתנה ומשתנה, שינוי קיצוני באורך החיים ועוד. לא ממשיכה לפרט כי זה לא העניין פה).
אבל אצלי כן היה לזה למה מאוד משמעותי וזה מחסור בשינה איכותית.
גם פה אני לא מגלה את אמריקה לאף אחד. הורים לתינוקות קטנים לא ישנים טוב בלילה. זה ילד שלישי שלי – תאמינו לי, אני כבר יודעת.
אבל גם תינוקות, כמו מבוגרים, שונים מאוד זה מזה, כבר מגיל אפס. גם בשינה שלהם.
ויש הבדל משמעותי בין לקום שלוש או ארבע או אפילו חמש פעמים בלילה, אבל להצליח לישון שעתיים ברצף; לבין להתעורר כל 30 או 40 דקות.
בוא נגיד את זה ככה, שהגעתי לשלב שאני כבר לא סופרת ולא יודעת כמה פעמים קמתי בלילה.

מההתחלה אורי ישן פחות טוב מאחיותיו הגדולות.

הרבה שעות ערות בלילות, של בכי (כנראה מגזים) ומעט מאוד שינה.
אבל אני, שבחודשים הראשונים הייתי כל כך ב"היי" ממנו, ומהלידה המדהימה שהייתה לי, לא התרגשתי מזה.
הייתי מניקה בחמש בבוקר, ובמקום לחזור לישון יוצאת לריצה. הייתה לי אנרגיה לכמה חודשים להחזיק את זה.

בהדרגה השינה שלו השתפרה, עד גיל 4 חודשים.

עדיין קמתי להניק פעמיים או שלוש כל לילה. הגיוני ביותר לילד בגילו.
אבל בגיל 4 חודשים ההתעוררויות התחילו להיות תכופות יותר ויותר, ותוך זמן קצר הגענו למצב שתיארתי קודם.
כבר לא ידעתי כמה פעמים הוא התעורר, ולא ישנתי יותר מ 40 דקות רצופות.
ואחרי שבועיים או שלושה כאלה התחלתי להרגיש את ההתדרדרות הנפשית. מצבי רוח קיצוניים, יאוש, דכאון וחוסר יכולת להרים את עצמי ולעשות דברים פשוטים כמו לסדר מדיח. חוסר אנרגיה מוחלט.

אורי היה רגיל להירדם רק על הציצי.

ואני, האמנתי שהנקה היא המענה הטבעי ביותר לתינוק (בעצם עדיין מאמינה בזה), והמשכתי להניק אותו בכל פעם שהתעורר.
לא שלא ניסינו לפעמים דברים אחרים. כמו אבא שייגש במקום אמא, או מוצץ. אבל זה לא סיפק אותו והוא המשיך לצרוח.
וככה חייתי חמישה חודשים.
כשהשינה הכי רצופה שהייתה לי הייתה של שעה וחצי, וגם זה קרה פעמים בודדות.
אז מסתבר שיש משמעות גדולה לאיכות השינה (שמחייבת שינה רצופה של כמה שעות) ולא רק למספר שעות השינה המצטבר.

כולם מסביב אמרו לי תקחו ייעוץ שינה. ואני המשכתי לתת את המענה הכי טוב שידעתי… הנקה.
אני באמת מאמינה בגילאים האלה בללכת עם התינוק ועם הצרכים שלו.
כל פעם שהייתי מביטה בו יונק הייתי חושבת לעצמי שזה הדבר הכי טבעי בעולם, ולמה לנסות להרגיל אותו לדברים אחרים?
בשלב הזה גם הייתי חברה בקבוצות פייסבוק שתומכות בדיוק בזה.

והייתי קוראת שם על אמהות אחרות, שישנות שעתיים בלילה ומצליחות לתפקד.
וכל קריאה כזו הייתה מדרבנת בי להמשיך ולדבוק בעקרון הזה, של להניק כמענה יחידי בלילה.

רציתי גם אני להיות האמא הזו, הלביאה. שמצליחה לא לישון בלילות ועדיין לתפקד.

אבל לא הייתי האמא הזו… הייתי אמא כבויה ועצובה.

הייתי הצל של עצמי. לא הגעתי למצב קיצון, של חוסר תפקוד, של אדישות לילדיי, של בית שעולה על גדותיו מבלאגן ולכלוך.
אבל לא הייתי שמחה.
ונאלצתי לשחרר לגמרי את העסק שלי, שבדיוק אז ניסיתי להרים אותו למקום שכבר שנים אני רוצה שיהיה בו.
עסק מצריך יצירתיות ואומץ ועשייה וכל אלה דורשים המון אנרגיה שממש לא הייתה לי אז.
בגיל 9 חודשים נשברתי. או אולי הפוך, התאחיתי… לקחנו ייעוץ שינה.
בחרתי ביועצת שליוותה אותנו בגישה שיכולתי לחיות איתה. היינו איתו בכל שלבי התהליך.
מעולם לא השארתי אותו בוכה מעבר לדלת ונתתי לו לבכות (עד היום לא עושה את זה).
אבל כן לימדנו אותו שהוא יכול להירדם בלי ציצי. גם המשכתי להניק בלילות, אבל במרווחי שעות הגיוניים לגילו, ולא כמענה לכל בכי והתעוררות שלו.
ועדיין, כל ילד והאופי שלו…
היה שיפור משמעותי בשינה של אורי המתוק שלי. וחזרנו בהדרגה להתעורר 3 או 4 פעמים בלילה, ולא אינספור.
והאמת שעד היום, בגיל שנה ושבעה חודשים, הוא מתעורר כל לילה בין פעם אחת לשלוש, וגם מקנח בהשכמה סופית בשעות שאתם לא רוצים להכיר.
אבל עם זה אני יכולה לחיות. ואני באמת רואה שזו יכולת השינה שלו כרגע.
הפוסט עולה עכשיו בעקבות דיון שהייתי שותפה לו לפני כמה שבועות באחת מקבוצות הפייסבוק האלה, והרגשתי שאני חייבת לשתף את זה.
כי אולי יש עוד אמהות כמוני. שרוצות כל כך להיות האמא הלביאה, שלא ישנה בלילות, אבל זה גובה מהן מחיר כבד מדי.
וגם בשביל האמהות שהן כן הלביאות האלה. שהן לא ישנות באופן קיצוני בלילות ומצליחות לתפקד כך ומאמינות שזו הדרך.
אתן באמת לביאות ואלופות, אבל תזכרו שאנחנו שונות זו מזו.
וזה שאתן מצליחות להתנהל כך בעולם זה לא אומר שגם אחרות יכולות.
תהיו יותר רגישות ומבינות לזה, שמה שעובד לכן לא בהכרח עובד שהאחרות. ואל תטיפו. האמת לא נמצאת אצל אף אחת מאיתנו.

זה לא פוסט בעד ייעוץ שינה. וגם לא נגד. זה לא פוסט של עמדות בכלל בנושאי תינוקות, הנקה או שינה.

חוץ מהעמדה הזו:
כתבתי בתחילת הפוסט שזה גם פוסט על עקרונות. על לדבוק בעקרונות.
שחררו את זה… יש עקרונות רעיוניים ויש את המציאות ואת איך שנכון לנו עכשיו להתנהל בתוכה.
תשאלו את עצמכם שאלה אחת: האם הדבקות בעקרון הזה שווה את המחירים שהוא גובה ממכם?