שבוע 39+4, מתעוררת בשתיים בלילה לצירים, כמו כל לילה באותו שבוע, אבל מהר מבינה שהפעם זה הדבר האמיתי. היה לי מאוד כבד בסוף ההריון, גם בגוף וגם בלב, ושמחתי שהגיע הזמן.

צירים סדירים וכואבים, אבל סבירים לגמרי, נמשכו עד 8 בבוקר ואז התחילו להתרחק, מיד אחרי שהגדולה הלכה לגן. הייתי די בטוחה שזאת פאניקת לידה, כמו שקרה בלידה הראשונה שלי, והחלטתי בינתיים לנוח. נרדמת לשעתיים וקמה בטוב, אבל רואה שהצירים לא מתחדשים וקובעת דיקור. לא רציתי לחכות עוד.

בשלוש נכנסת לדיקור, דקה אחרי שהמחטים בפנים מגיע ציר חזק. עוקבת אחר השעון ורואה שהם חזרו סדירים וכואבים, כאילו לא הייתה הפסקה של כמה שעות. בארבע אני בבית, הצירים עוד בשלב שהם יותר מרגשים מכואבים. אני נחה ונרגעת. יושבים לצפות בסרט ונהנים מאחר צהריים זוגי נדיר. לקראת שש בערב מרגישה שצריכה לקום כדי להעביר ציר, וקצת אחר כך מאבדת ריכוז בסרט. מעבירה צירים על הספה, בעמידת שש ותנועתיות, כואב אבל בבית כל כך נעים חמים ובטוח, שלא מרגישה צורך ללכת לשום מקום. בשבע וחצי מבינה שמתחיל להיות אינטנסיבי, ואחרי רבע שעה מחליטה שנוסעים. בשמונה וארבעים בערב הגענו לבית חולים. בנסיעה היה לי קשה והבאמפרים של הבית חולים די שברו סופית את הפאסון שעוד החזקתי (:

במיון יולדות בודקים אותי. פתיחה 5 וראש נמוך. תוך כדי צירים כואבים וצפופים, הרופאה מנסה להעריך משקל באולטרסאונד אחרי שבהערכה ידנית אמרו שהעוברית גדולה, אבל ציר כואב במיוחד גורם להם לוותר ולשלוח אותי לחדר לידה. בחדר לידה כל כך כאובה שלא מצליחה ללכת למקלחת כמו שרציתי ולא מצליחה בכלל לזוז מתנוחה של שכיבה על הצד. תוך עשר דקות בערך המיילדת בודקת ורואה פתיחה מלאה, אחרי בערך חצי שעה של ערפול חושים מוחלט יוצאת הקטנה-גדולה שלי. 4.200 ק"ג, בלי קרעים ובלי צורך בתפרים.

דקה לפני שיצאה, שמעתי את הרופאה מהקבלה אומרת לי שאם היא לא יוצאת עכשיו יעשו לי ואקום. ברגע ששמעתי את זה התגייסתי לדחיפה אחרונה והיא יצאה. אני לא יודעת מה קרה לפני אבל כנראה שנתקעה בתעלה ונמעכה קצת, אני כן זוכרת שלא דחפתי יעיל לפני הדחיפה האחרונה, אלא בעיקר צעקתי.

בערך שעה אחרי הלידה לקחו את התינוקת לבדיקת סוכר בתינוקיה בגלל המשקל. אבא שלה ליווה אותה ואני נשארתי להשגחה עוד שעה. הרגשתי טוב, התקלחתי והחלפתי בגדים בחדר לידה. בדיקת הסוכר הייתה תקינה ושניהם כבר חיכו לי בחדר כשהגעתי.

הלידה הייתה מהירה וטובה, יצאתי ממנה עם כוחות ובלי כאבים מיוחדים. כשאני משווה ל-3 קילו של הבכורה שלי, אפשר להגיד שהגודל ממש לא קובע איך תיראה הלידה…

חשוב אולי לספר שבדרך למחלקת יולדות הרופאה ראתה אותי ואמרה "יש לך מזל שלא ידענו מה הגודל". גם אני לא ידעתי וכנראה טוב שכך. ככה במקום להלחיץ אחד את השניה, נתנו לטבע לעשות את מה שהוא יודע, אבל היום גם אני יודעת שזה לגמרי אפשרי.