סיפור הלידה של י'
(*הורדנו שמות כדי לשמור על הפרטיות)

נכון ☺ לא התבלבלת, זה קרה לפני 10 שנים (כמעט בדיוק לפי העברי…)

אמנם עברו 10 שנים אבל זה סיפור כ"כ עוצמתי שנראה לי נכון לשתף…

כמו בהרבה לידות, הסיפור מתחיל בלידה שלפניה- הלידה השניה שלי, בה לא הספקתי לקבל אפידורל בגלל חדרי הלידה העמוסים לעייפה בסורוקה, אז העברתי 6 שעות בהמתנה לרופא… עד שרופא ראה אותי כבר הייתי בפתיחה 6 ותוך 20 דקות המתוקה כבר היתה עלי.

נדהמתי שהצלחתי לעשות זאת ללא אפידורל (לידה ראשונה היתה עם אפידורל כי לא האמנתי שאפשר אחרת) והחלטתי שאני רוצה לנסות מלכתחילה ללא אפידורל בלידות הבאות.

ואז שמעתי שיש כזה שנקרא דולה, בדרום זה בכלל לא היה מפותח… בקושי היו 2 דולות בדרום…. למזלי התחברתי מיד לאחת מהן- שרה קליין.

הזמן עובר, התאריך המשוער הרבה מאחוריי… התבאסתי קשות כי את הראשון ילדתי ב38 והשניה ב40+3.

הגענו ל41+3 וממש לא רציתי זירוז…. אז הגעתי אל שרה לטיפול רפלקסולוגיה בשעה 17:00.

חזרנו הביתה וכלום לא נראה באופק… התבאסתי קשות והבנתי שכנראה אצטרך להתייצב למחרת לזירוז בסורוקה….

ב5 בבוקר קמתי פתאום. אחרי 2 דקות הבנתי למה התעוררתי- ציר העיר אותי, ואז הגיע עוד אחד, ועוד אחד…. בקיצור ציר רציני כל 3 דקות, מיד התארגנו ויצאנו לכיוון באר שבע. בדרך הצירים התרווחו והחלטנו ללכת לשרה שגרה קרוב לסורוקה. הגענו אליה והחלטנו להסתובב בפארק סמוך למקום מגוריה…. יצאנו לסיבוב בפארק יחד עם כל הזקנים שעושים התעמלות בוקר, הם התרגשו ואיחלו לנו הצלחה…

היה כ"כ נעים! האווירה, האוויר והריח הנקי של התעוררות העיר, העיסויים של הדולה והביטחון שהיא נסכה בי…

בשלב כלשהו הרגשתי שאופי הצירים משתנה ויש קצת לחץ, החלטנו לחזור לכיוון הבית של שרה בשביל להתארגן לתזוזה לכיוון ביה"ח. השעה היתה 7:30 בבוקר (2.5 שעות מאז הציר הראשון).

כשהגענו אליה הביתה העברתי עוד כמה צירים על הכדור כשאני עם הברכיים על הרצפה ומחבקת את הכדור. ואז בבת אחת ירדו לי המים והרגשתי איך הוא פושט צונח לי בתעלת הלידה ותיכף יוצא…

מיד נבהלתי ונכנסתי לפאניקה, שרה נצמדה לפנים שלי, הכריחה אותי להסתכל עליה והזכירה לי איך לנשום. זה כ"כ עזר ואיפס אותי!

התלבטנו מה לעשות- האם להזמין אמבולנס, להתארגן ללדת אצלה בבית או לנסוע ברכב שלנו. מכיוון שאז עוד הייתי מוזנת בסיפורי הפחדה על לידות בית, פסלתי מיד את האופציה הזו ודידיתי הכי מהר שיכלתי לכיוון הרכב (היה לנו ברור שעד שהאמבולנס יגיע כבר אלד)

הצלחתי להידחס עם הדולה מאחורה ברכב כשאני שוכבת על הספסל האחורי עם הראש למטה והטוסיק למעלה, שואגת בכל ציר ופוחדת ללדת ברכב, שרה מזכירה לי איך לנשום וליתר בטחון מוציאה כפפות.

כשהגענו לחניה של סורוקה הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר ושהראש יוצא… (בעלי תוך כדי חיפוש חניה, כן?) אז התמקמתי בצורה שונה, כך שלשרה תהיה גישה לתינוק וצ׳יק צ׳אק הוא פשוט החליק החוצה…

אני הייתי ב"היי", בעלי היה די אדיש (שאל "הוא נולד?") והדולה-שרה היתה בהלם טוטאלי (למרות שבתכלס תיפקדה מדהים)

וכך נולד לו בשעה 8 בבוקר י' שאז היה שמנמן- שקל 4.080, ומאז ועד היום לא מקשיב לאמא שלו למרות תחנונים ועושה מה שבא לו, איך שבא לו ומתי שבא לו 😝.

זו היתה חוויה מדהימה! אז גיליתי שקיים דבר זה "רפלקס פליטת התינוק", ושתינוק גדול לאו דווקא אומר לידה קשה או ארוכה, וכמובן- גיליתי את עוצמתה של הדולה וכמה היא משמעותית לחווית לידה טובה בע"ה. אז התאהבתי בתחום ההריון והלידה ושם נטמן הזרע הראשון של הדולאות…

מזל טוב י' אהוב שלי שתמיד תזרום בטוב עם החיים ותהנה ממה שיש!