עברו כבר 8 חודשים מאז הלידה. היה מסעיר מאוד והקטנטני עדיין עם אותו אופי: שועט קדימה.

סיפור הלידה של שגב.

בא לשכונה בחור חדש, אחרי שתי נסיכות קיסריות!

קצת רקע על קצה המזלג: לידה ראשונה קיסרי אלקטיבי עקב מנח עכוז וריבוי מי שפיר, כך "שיודעי דבר" אמרו שאין אפילו טעם לנסות להפוך.
התינוקת נולדה במשקל 3980 שמנמונת ומתוקה להפליא.

שנה ועשרה חודשים אחריה נולדה עוד תינוקת בקיסרי חירום במשקל 3500 לאחר הערכת משקל של 4000.
הלידה התחילה עם צירים סדירים במשך הלילה, ונסיעה בבוקר לבי"ח.
שם התחילו עם הפחדות והלחצות, בדיקות וקביעה שיש ממש מעט מי שפיר, למרות העובדה שלא ירדו לי המים.
הוחלט על פיטוצין, שהוביל לאפידורל, ונגמר עם ירידות דופק בפתיחה מלאה וקיסרי חירום.

בביקורת אצל רופא הנשים לאחר הלידה הוא אמר לי את המשפט: הלידה הבאה שלך תהיה בקיסרי גם. זה ברור לך נכון? את לא מתכוונת לסכן את עצמך.

את ההריון השלישי, שנתיים וחצי אחרי הלידה השניה, התחלתי בהבנה וגם השלמה עם הגורל של קיסרי שלישי.
לכל אורך הדרך ממש לא התעסקתי עם הלידה, ומה יהיה. אפילו קצת שמחתי, שהפעם אני אטפל בצלקת הניתוח, שלא תהיה אדומה ובולטת כמו הנוכחית.

כל כמה זמן חברה טובה שלי שהיא גם חברת הקבוצה בפייסבוק "ללדת אחרי קיסרי", אומרת לי שזה לא נכון, שיש אופציה, שכן ניתן לנסות שוב, שיש נשים שעשו את זה. ואני מתעלמת.
למה לי לקחת סיכון??
הקרע ברחם נשמע מאיים מתמיד. ואחרי שני ניתוחים נשמע כמו משהו די וודאי. וכך זה נמשך עד שבוע שלושים.

נפתחו לי העיניים.

כלומר, נכנסתי לקבוצה המופלאה הזו וגם לאתר הזה.

קראתי, וחקרתי, ולמדתי ונפעמתי מכל הסיפורים, תחושת שותפות הגורל והתמיכה האדירה מבנות הקבוצה.
הרגשתי שהרופאים פשוט עושים לנו הנשים עוול לא אחת.

ואז שיתפתי את בעלי..

החרדה שלו לא ניתנת לתיאור במילים.
הוא ממש לא התלהב ולא הבין למה לי ללכת נגד עצות של רופא הנשים. מומחה. מיילד עם שנים של נסיון. מה אני יודעת שהוא לא??
בסופו של דבר הוא הקשיב לי, אך להגיד שהוא היה שלם ותמך בהחלטה, אי אפשר.
הוא כנראה פחד ללכת נגד אישה הורמונלית והסכים לבדוק במה זה כרוך. חכם האיש.

ביקשתי ממנו להצטרף אלי לסדנה 'ללדת אחרי קיסרי' של שירה גרפיט.
ההחלטה הכי נבונה שעשיתי כל ההריון הזה.
ממצב של להיות על הגדר, הוא הפך לתומך ואף יותר. הוא ממש התנגד לרעיון שאעבור עוד ניתוח בטן רציני ואגרסיבי, כאשר הסיכונים גבוהים יותר לסיבוך.
יצרנו קשר עם דר' אילן וטלי הלוי וקיבלנו אישור מביה"ח לניאדו.

בשבוע 41+3 יום א', 24.04 שמונה בבוקר, מרגישה סוף כל סוף ציר!
אחד או שניים שמספיק ברורים שזה לא ההתכווצויות שהיו בשבועות האחרונים, אלא הדבר האמיתי!
מודיעה לשירה שמשהו קורה אבל אנסה לחזור לישון לשעתיים בערך.
שולחת את בעלי עם הבנות לגן ומודיעה לו שכשהוא חוזר יש לו שעתיים לישון ויוצאים לדרך!
אנחנו גרים בצפון ויש נסיעה של שעה וחצי. זה היה היום הראשון של חול המועד פסח ושכחתי שכל עמישראל מטייל….. |
נכנסת למקלחת זריזה. שם כבר הצירים נהיו קצת אחרים…. ופתאום צורך עז ללכת לשירותים.
לא יכלתי להתרחק מהאסלה.
במשך עשרים דקות ניסיתי להתארגן, אבל הגוף שלי דרש להתרוקן. שוב ושוב ושוב… והכאב כל הזמן למטה. לוחץ.
בעלי חזר אחרי שפינה את הרכב מכל הג'אנק והכיסאות של הבנות, עם טנק מלא בדלק.
אני מודיעה לו שאין לישון. יוצאים!!!
אמרתי לו שיביא מלא מגבות, נראה לי שנצטרך! זרקתי על עצמי שמלה ולקח לי 20 דקות להגיע לאוטו. הכאבים היו מטורפים!

מהאוטו הודענו לשירה, טלי ואילן שאנחנו בדרך. הצירים צפופים. בהתחלה אני נוהמת. אחרי חמישה קילומטרים, הצורך לשאוג היה בלתי נשלט.

מנסה להתפתל במושב האחורי, מנסה להקל על הכאבים והלחץ.
המגבות היו החלטה ממש טובה…
למה זה כ"כ לוחץ?? ולמה כ"כ צפוף??
אני ממלמלת שהצירים תדירים מידי. לוחצים מידי. לא מבינה בכלל מה קורה בגוף שלי.
האיש שלי מעודד אותי ואומר לי שאני מתמודדת נפלא, ואני יכולה!
יש לנו נסיעה של שעה וחצי עד לאילן אם נצליח לזגזג בין כל המכוניות.
הכבישים עמוסים ואני שואגת ברמזורים. בין לבין מציצה במד המהירות… נהיגה לא חוקית בעליל אבל קולטת שכולם מפנים לנו את הנתיב,
כנראה שהשאגות שלי הדהדו לכל המכוניות… ולראות אישה במושב האחורי נראית כמו שנראתי לא משאירה מקום להרבה ספק…
בצומת אלונים אחרי כארבעים דקות של נסיעה, פוקעים המים בפאק גדול על כל המושב והמשענת האחוריים.
איכשהו הצלחתי למלמל שאני ממש מצטערת… פחחחח!
מידי פעם נסיעה בשוליים והבהובים לנהגים חסרי מודעות, ואשכרה הצלחנו להגיע תוך שעה וחצי למרכז ג'אהרה דולה. מצויין!
מזל שלא ילדתי באוטו!

נכנסים לחדר ואילן בודק פתיחה: מלאה! פלוס אחד בספינות!!
נכנסת למים ומבינה שאני אמורה ללדת ממש עוד רגע! איזה כיף! לידת מים כמו שחלמתי!

הצירים מרגישים ממש כמו צירי לחץ, והם תכופים אבל הבייבי עדיין לוקח את הזמן.
שירה וטלי, אילן ובעלי כולם תומכים ומסייעים ומעודדים.
מנסים מלא תנוחות, יוצאים מהמים, שכיבה על הגב, על הצד, כריעה על שרפרף, טלטולי אגן, מה לא???
רואים את הראש, אבל בייבי לא יוצא! אני מרגישה ייאוש, ותשישות. אין לי כוח, כואב לי ומיציתי!!

אילן מחליט שאין מנוס, ואקום בלניאדו. אני מבינה שניסינו הכל ואני רוצה אותו בחוץ כבר. לא משנה איך. העיקר לא ניתוח.

עולים על הג'יפ וטסים דרך הפרדסים.
הכל כמו סרט.
מגיעים, כיסא גלגלים, מעלית, חדר לידה!!
עולה על מיטה ומתה מפחד!
יש צורך בחתך… בעלי מצטרף ומצליח להגיע בדיוק בזמן.

בציר הבא אילן מבין מה היתה הבעיה, היד של הבייבי נשלחה קדימה עם הראש ולמעשה תקעה את ההתקדמות.
סופרמן קטן!
אילן כיוונן מחדש… ותוך שניים או שלושה צירים, הראש בחוץ, ואז הגוף, ופתאום הוא עליי!!
ילד מתוק, חמים ורטוב, ואני מחבקת מלא!
נפעמת שלא לוקחים לי אותו.
לא נפרדים!! עור לעור!
אני רועדת כולי. ממאמץ, מהתרגשות, מהאדרנלין.
עשיתי את זה! עשינו את זה! כולנו!

הפלא המתוק עשה עליי מלאאאא קקי, ושקלו אותו רק אחכ: 3820. סקרנית לדעת כמה שקל לפני! 52 ס"מ. גבוה!

לאחר שני לילות בלניאדו שוחררנו. הגברבר הקטן והמתוק כבר בבית וכולנו מתאוששים ומאושרים!

תודה לשירה גרפיט הדולה הכי מדהימה בעולם. העיניים שלך היו לי עוגן כל הלידה!

תודה לאילן לטלי הלוי שידעו תמיד מה הכי נכון ועשו הכל כדי שהחלום שלי יתגשם! אתם מלאכים.

תודה לבעלי אהובי המדהים שתמך ועודד אותי כל הדרך, והיה המשענת שלי. עכשיו ותמיד לעולם.

תקיפו את עצמכן בתמיכה ואהבה. מאלחת לכולן לידות מעצימות וידיים מלאות!

הערה קטנה: ההחלמה היתה קשה וארוכה. הכל כאב המון זמן אחרי הלידה. אחרי ארבעה חודשים התחלתי ועדיין הולכת לטיפול פיזיותרפיה של רצפת האגן ופילאטיס מכשירים. עדיין שווה כל רגע ועדיף על ניתוח.