סיפור לידה שליוויתי ונכתב מנקודת מבטי כדולה על הלידה.
"בואי איתי יחד
בואי מתוך הפחד
כי את, גם את חלק
משער הרחמים."בפעם הראשונה שנפגשנו, עוד לפני שפנתה אלי טלפונית לקבוע פגישה רשמית היא הצהירה ש"יש לה פחדים נוראיים מהלידה. טראומה".
זו לידה רביעית.
זו לא פעם ראשונה שמגיעות אלי נשים בלידות שלישיות ורביעיות אחרי חוויות לא טובות בלידות קודמות, בגיל מבוגר יחסית ועם פער גדול מילד קודם ופתאום יש בהן פחד. האם הן יכולות. האם אפשר אחרת? הן מרגישות ששכחו איך ללדת.
ואני מזכירה להן שהן לא צריכות לזכור. הגוף שלהן זוכר איך ללדת. כשיגיע הרגע הגוף יקח את הפיקוד וכבר יש לו נסיון.
בטלפון לא היתה בטוחה שהיא רוצה ליווי גם בלידה, ההוצאה הגדולה הפחידה אותה.אני ידעתי שאני רוצה ללוות אותה והבטחתי לה שאם היא תהיה מעוניינת ימצא לזה פתרון.
בפגישה הדברים התחילו לצוף "איך אני אתנהג", "שעות של סבל", "איך יהיה לי כוח לסוף", "כבד לי", "אני מפחדת למות בלידה".
היא פחדה שלא תאהב את התינוק, שהדיכאון שהיה אחרי לידה קודמת יחזור, שהיא לא תדע איך ללדת, שלא תצליח ללדת.נפגשנו רק שתינו. נתתי לה לפרוק את הכל, פיניתי הרבה מקום לכל הפחדים, הכאבים, העצבות על הלידות הקודמות. דיברנו.
היא לא עשתה קורס לפני הלידות הקודמות. עכשיו יש בה יותר פחדים וגם יותר כוחות לפגוש אותם ולהתמודד אתם. היא יודעת שהיא צריכה עזרה ויודעת לבקש אותה.
דיברנו על ההורמונים בלידה, על התנאים של האהבה והתמיכה שצריכים להיות בלידה.
בסוף הפגישה הראיתי לה את סרט הלידה היפיפה שיש לי של לידת מים.בכינו ביחד מההתרגשות. סוף סוף התפנה מקום גם להתרגש מהלידה ולרצות אותה. לרצות את התינוקת הזאת שבבטן באופן שלם יותר. לרצות את הלידה.
נפגשנו שוב עם בן הזוג.
הוא היה תומך מאוד, התפלא מהמידע החדש שלא היה חשוף אליו ושכנע אותה לקבל ממנו את הליווי הזה כמתנה.
היינו כבר במקום אחר. יחד עם הפחדים היתה הרבה שמחה והרבה יותר בטחון.אחרי לילה אחד של אזעקת שווא שבו חזרתי בסוף הביתה הגיעה אזעקת האמת.
7 בבוקר, כבר 3 שעות שיש צירים. שעה וחצי אחרי יציאת הפקק הרירי. הצירים כל 5 דקות. הם יוצאים לבית החולים.
אני מזדרזת. בלידה רביעית הכל יכול לזוז מהר.התחלה
קבלה –
מוניטור, בשכיבה על הגב, מתאפקים לא לזוז כדי שיצא פיקס ונוכל להשתחרר ממנו. יופי, המוניטור מעולה.
הפתיחה – 3 ס"מ.
הצירים, כואבים (השילוב עם סימפיזיוליזיס גורר כאבים חזקים במיוחד באגן) אבל היא מסתדרת.
המים מתחילים לטפטף. לידה ראשונה שהמים יורדים לה.זה טוב.
קצת בחילה. זה טוב
כל דבר הוא סימן טוב מבחינתנו.התרגשות ושמחה והרבה מוטיבציה – הולכים לעשות את זה.
היא עושה עסקאות עם התינוקת – עד 12 את בחוץ. גם בלידה הקודמת ילדה לפי הזמנה.
ברקע – עידן רייכל. היא מחשבת כמה פעמים צריכה לשמוע את הדיסק עד שהתינוקת תצא.העדפות קולינריות – היא רוצה לצהריים סטייק צ'ימיצ'ורי. יש באיזור איזה "סטייק אווי"?
כולנו מסכימים שאפשר ללדת עד 12 ומתחילים לעבוד.
תנוחה מועדפת – עמידה. "אני יכולה להיות ככה כל הלידה"
בצירים – אני ובעלה לוחצים על צידי האגן, לפעמים גם שמים את הכרית החמה. והיא "זה טוב, כן" מעודדת את עצמה ואותנו עם כל ציר. כשהמיילדת שואלת איך הולך היא אומרת "נהדר, נהנית" וכולנו מחייכים.מתקדמים?
הצירים מתחזקים. זה כבר כואב.
אני מזכירה לה לנשום ולהוציא קולות.
אולי אפשר ללדת עד עשר? אולי.
היא מודיעה לכולם שקבעה פגישה עם הקטנה בעשר וממשיכה לעבוד.
הצירים קרובים, ארוכים יותר.
מסתובבים במחלקה. מוצאים בתמונות את המילדות שליוו אותה בלידות קודמות.
הבנות הגדולות בטלפון מתרגשות "אמא, הראש כבר מבצבץ?"המילדות רוצות לבדוק. היא לא מעוניינת במיוחד אבל הן מתעקשות והיא נעתרת.
אכזבה. עדיין 3 ס"מ. הצוואר עדיין אחורי.
לפחות המחיקה 70%.אז מה? שום דבר. אנחנו יולדים. "בשביל מה הייתי צריכה את הבדיקה הזאת".
ב10 כבר לא נלד אבל 12 עדיין מסומן כיעד ריאלי.
יאללה, כשנתקעים צריך שינוי.מתקדמים!
הולכים לאמבטיה. היא יושבת קצת בפנים עד שהמילדת אומרת שבירידת מים מותר רק טוש .
זה באמת נעים "אני יכולה להשאר ככה כל הלידה".
עומדת על שש באמבטיה, הברכיים על מגבות מקופלות, הטוש על הגב.
ממש ספא.
הצירים ממשיכים להתחזק. אנחנו בדרך הנכונה.
עוברים לעמידה, הצירים כבר ממש חזקים וכואבים והיא כשמתחיל הציר "נעמה, נעמה, נעמה".
אני צוחקת לעצמי ומשתדלת להושיע.אני ובן הזוג לוחצים משני הצדדים ובאמצע הטוש מחמם ומקל מאוד על הכאב.
היא לומדת לנתב את הציר לנשימה והוצאת הקול.
בין הצירים מתיישבת על כסא באמבטיה, אני מכסה אותה במגבת. בן הזוג שם לנו ברקע שירים.מי נהר זורמים
הבט
אלו הם ימי חייך
הם מימי חייך
נשטפים בזרם
שמתחיל עם גשם ראשוןמי נהר זורמים
הבט
אלו הם פלגי המים
שיגיעו אל מדבר גווע
עם השקט שיבואגם אם אשתה את כל הים
הוא לא ירווה את צימאוני
לעוד יום קרוב אליך
לעוד יום בזרועותיךגם אם אשב מתחת שמש
לא ישרפו אותי קרניה
כמו לבי נשרף בלהבות אהבתךכמה מתאים.
היא מנמנמת לה. עייפה.
ופתאום "הראש. אני מרגישה את הראש יוצא".
שינוי פתאומי בלחץ.
יוצאים מהאמבטיה, הוא הולך אתה לחדר ואני קוראת למיילדת.
כן. התקדמנו.הראש מאוד נמוך. הפתיחה עדיין רק 7 אבל הצוואר קדמי. ההתקדמות תהיה מהירה.
מסדרים לה את המיטה לבקשתה בתנוחת ישיבה.
מאיימת על המיילדת שלא תעזוב אותה.
שולחת אותי לשים שוב את עידן רייכל ובמקביל צועקת שלא אעזוב אותה.
ובין לבין מעודדת את כולנו, שמחה, אופטימית.
היא רוצה להוציא אותה.
הפתיחה עוד לא מלאה אבל מתקדמים מהר.
בכל ציר היא לוחצת.כשהפתיחה מלאה היא מודיעה לעצמה בכל ציר "אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש" ומתחילה ללחוץ.
מבקשת שישמרו שלא תקרע.
המיילדת נותנת לי את בקבוקון השמן להיות אחראית לשפוך על היד שלה ועל הפרינאום.
היא מודיעה לנו "לא נורא בכלל, האמת שלא נורא בכלל".
ושוב לוחצת.12:25 היא בחוץ. יש עמידה בזמנים.
דומה לאחותה הגדולה. שוכבת על הבטן של אמא רגועה מאוד. מסתכלת ומקשיבה.
יש קרע פנימי קטן. הרופא חמוד, תופר בעדינות והיא בינתיים מדברת אתו.
איזה כיף. איזו לידה שמחה. המיילדות צוחקות אתנו. כזו יולדת לא היתה להם.
נפרדים מהמילדת המקסימה פרסיליה בחיבוק ועוברים להתאוששות.למחרת אני משוחחת אתה בטלפון ואומרת לה שמאוד נהניתי ושאני מוכנה לעשות את זה שוב מחר.
היא צוחקת אלי "גם אני".עכשיו רק נשאר להתמודד עם ההנקה…
אני מבטיחה לעצמי ולה שהפעם גם זה יהיה אחרת.
השאר תגובה