סיפור לידה – לידה טבעית, לידה מעצימה

אחרי חודש בדיוק אני שמחה כל כך לשתף בסיפור הלידה שלי..
כתבתי את זה בעיקר לעצמי וזה יצא דיי ארוך.. אבל אני זוכרת כמה נהנתי לקרוא את סיפורי הלידה שלכן, אז אני משתפת באהבה:)
25.10.15
טוב איך מתחילים?
מי היה מאמין שעבר כבר בדיוק חודש מהאירוע המרגש בחיי!
מי היה מאמין שלפני קצת יותר מארבעה שבועות לא הייתי אמא? לא הרגשתי את ההרגשה המדהימה ואת האהבה הענקית שממלאת כל תא בגופי? שהמחשבות שלי עדין חשבו על כל מיני נושאים כרגיל מבלי להעצר כל 0.1 שניות ולבדוק אם הוא בסדר, שטוב לו ואם הוא מאושר.
אז כן, הכל התחיל לפני עשרה חודשים, חודשים של אהבה וציפייה לקראת הלידה של בני בכורי, של האמא שבתוכי ושל המשפחה שלי עם בעלי היקר.
אז זהו,עכשיו, לאחר חודש של אהבה והתמסרות טוטאלית לינוקי הקטן.. אני מוצאת את הרגע לכתוב את סיפור הלידה שלנו.. מתחילים.
אני חוזרת לתחילת חודש תשיעי. אני כמנהגי לא עוצרת לרגע, ובתחילת חודש תשיעי מדריכה טיולים, מצטלמת לתכניות טלויזיה, עוברת דירה ולמעשה עסוקה עד מעל הראש.
וכולי תקווה לא ללדת לפני שנסיים לפרוק את כל הארגזים וניצור בית נעים ונוח לקבל התינוקי שעומד לפרוץ לחיינו..
ההימורים על תאריך הלידה היו ממש בורסה פעילה ומשעשעת.. כולם היו בטוחים שאלד לפני המועד.. או ביום כיפור אך לא, לתינוק היו תוכניות אחרות..
מועד הלידה עבר מבלי שום אירוע או ציר מיוחד.
ומאז התחלתי ללכת כל כמה ימים ללניאדו לבדיקת מוניטור.
המוניטור מראה צירים ופעילות רחמית אך אני עדין לא מרגישה משהו יותר מידי מיוחד, בשבוע 40.2 הרופא הודיע שצוואר הרחם כמעט מחוק כולו ושיש לנו פתיחה של חצי אצבע! איזה התרגשות! הייתי בטוחה שאני עומדת ללדת כל רגע.. אך יום כיפור הגיע וחלף מבלי כל אירוע מיוחד.. ביום חמישי חזרתי לביקורת בלניאדו, שבוע 40.5 המוניטור מראה ציר כל 10 דקות, הרופאה שעוברת ורואה את התוצאות מודיעה "איזה יופי תיהיה לנו לידה היום!" אני מתחילה להתרגש, עוזבת את הכורסא הנוחה ועוברת למיטה לבדיקה וגינלית. הרופאה קוראת את התיק האישי, בודקת אותי ומודיעה בקול משועמם, טוב אז לא תהיה לידה היום, זו לידה ראשונה. לכי הביתה יש לך עוד זמן.
אני מופתעת ונוסעת הביתה.
בבית אני מתחילה מעט להילחץ, חשבתי לעצמי שמחרתיים אני נכנסת לשבוע 41 ואם לא אלד עד 42, יעשו לי זירוז וזה ממממממש לא בתוכנית שלי. אני עשיתי קורס היפנובירית'ינג ויש לי דולה מהממת, ולא עשיתי את כל זה בשביל שתהיה לי לידה עם התערבות רפואית. אז החלטתי לשלוח הודעה לדולה שלי שתמליץ לי על מזרזים טבעיים, אך הדולה מפתיעה אותי ועונה – שום מזרזים, גם לא טבעיים, הוא יצא כשהוא יהיה מוכן. הדבר היחיד שאת יכולה לעשות זה לשתות עוד תה פטל, הליכות ואולי קצת "עניינים" עם הבעל והכי חשוב להיות רגועה.
אחרי עוד שעה, שעתים אני התחלתי סוף סוף להרגיש צירים או יותר נכון התכווצויות , הודעתי לבעלי שיחזור מוקדם, כי אולי אולי משהו מתחיל.
בינתיים, אני מתחילה, אני מקבלת את המלצתה של הדולה, מכינה לי עוד תה פטל ומחכה.
בעלי חזר מוקדם בסביבות 20:00! אנחנו מתייעצים לגבי שולחן לפינת אוכל שרצינו לקנות, ואני מוצאת את עצמי חסרת סבלנות. עוזבים את הנושא ואני מציעה שנצא להליכה, אולי זה יזרז מעט את העניינים.
ב 21:00 יצאנו להליכה במושב, ב 21:15 מתחילים צירים! ציר כל 3 דקות, כל ציר של דקה חצי, וכל זה למשך שעה. אני לא מאמינה, מתרגשת. וחייבת להודות, הצירים לא כאבו כלל, הם היו מורגשים, לא ממש יכולתי להמשיך ללכת ולדבר כרגיל, זה גרם לי לעצור ולהתרכז, אבל, זה לא כאב.
איזה כיף! כמובן שהודענו לדולה, היא הציעה שנלך לנוח, לאגור כוח ללידה עצמה, חזרנו הביתה נכנסנו למיטה והצירים התחילו להתרחק, ציר כל 7-8 דקות, בינתים בעלי עשה לי "דיגי" בגב, כך עוברות עוד שעתיים. ואז פתאום ללא כל הודעה מוקדמת, אני מתעוררת, הכל עובר, אני ממלאת כוחות, קמתי מהמיטה, הלכתי להתקלח, לאכול, לסדר את הבית לעבוד על המחשב כאילו ממש כלום לא קרה. אני כמובן קצת מופתעת. אבל לאחר שעתיים בסביבות 02:00 זה חזר, שוב התחלתי להרגיש מאוד עייפה, הצירים חזרו ממש מעט, אני ובעלי נכנסנו לנוח ולשמחתי – נרדמנו.
בלילה היו כמה צירים שהעירו אותי בקטנה אבל מייד לאחר מכן חזרתי לישון וב 06:00 הצירים חזרו ממש, תזמנתי אותם עם האפליקציה ולאחר שעה של צירים כל 5 דקות הערתי את בעלי.
ועשינו בדיוק את מה שתכננו, שמנו מוזיקה טובה בבית, יצרנו אוירה נעימה, רקדנו נהנו ואכלנו עוגת שוקולד טובה.
והצירים לאט לאט מתחזקים, ואני? רגועה, רגועה מאוד. הצירים תכופים, מתחזקים אך ברגע שבעלי נגע בי וליטף אותי פשוט שחרר בי כל כך הרבה אנדורפינים, שהכאב כאילו נעלם לחלוטין, באופן כזה שכבר לא ידעתי אם אני בציר או לא.
בסביבות 10:00 הדולה הגיעה, נכנסה לביתנו, לבועה הרגועה, השלווה והמאוד פרטית שיצרנו. ונכנסת ללב שלנו באופן מאוד טבעי. בצירים היא לחצה לי על הגב והחזיקה את הבטן, ליטפה והציעה לי לשבת ולעבור את הצירים בתנוחות שונות שישמרו לי אנרגיה להמשך הלידה. בין ציר לציר קשקשנו והיתה פשוט אוירה נעימה. אני מודה- היה לי ממש כייף!
בסביבות 12:30 התחלתי להרגיש שאני כבר לא יכולה לדבר בין הצירים ושאני חייבת להתרכז ולהישאר בתוך עצמי, כל ציר שלח אותי מיידית לשירותים, הצירים ממש התחזקו אך הקסם של ה"היפנו" עבד. ברגע שציר מתחיל, הרגשתי את העוצמה שלו אך מייד כשהדולה ובעלי עשו לי את הלחיצות וליטפו אותי ואני התרכזתי בנשימות הכאב פשוט נעלם לי.
הדולה אמרה לי שאני "הבוס" ושאני אעדכן אותם מתי אני רוצה לנסוע לבית חולים, מצידי באותו הרגע היה לא לנסוע בכלל, הייתי כל כך רגועה, היה לי כל כך טוב. אך לשמחתי מגלי ובעלי נשארו עם הרגלים על הקרקע, אני כבר הייתי עם ציר כל 2 דקות והם הכינו אותנו ליציאה מהבית.
הנסיעה לשמחתי לא היתה ארוכה, לקחה כ 15 דקות, היא לא היתה מאוד נעימה אך היא בהחלט היתה נסבלת. הגענו ללניאדו בשעה 14:30, אני והדולה נכנסנו למיון נשים ובעלי נשאר בחוץ (בכל זאת בית חולים דתי), אני עם צירים חזקים מאוד שמשתקים אותי לחלוטין, כל דקה וחצי ועם בטן ענקית.
נכנסתי למיון, שניה לאחר מכן תקף אותי ציר ומיד שהוא הסתיים הבחורה בקבלה שראתה אותי שאלה אותי " למה באת?" לא האמנתי למשמע אזני ופשוט עניתי לה. "נחשי!" ואז הבנתי שאני חייבת לשמור על אנרגיות טובות חייכתי ואמרתי, אני עם צירים.
הכניסו אותי למיטה, חברו אותי למוניטור ועשו לי בדיקת דם, לצערי מתברר שיש לי לחץ דם גבוה, האחות החמודה ידעה כבר שאני אמורה להיכנס למרכז הלידה הטבעי וידעה שעם תוצאות כאלה לא יכניסו אותי לשם. אז היא אמרה שהיא לא תרשום את התוצאות וושהיא תעשה לי עוד מעט בדיקה נוספת. לאחר 3 בדיקות שבכולן תוצאות גבוהות התחלתי להבין שאני לא אכנס למרכז הלידה הטבעי.
הבדיקה הוגינלית הראתה צוואר מחוק ופתיחה של 3.5 והרופאה ביקשה להעביר אותי לחדר לידה.
אז הבנתי שהגעתי בדיוק בזמן חילוף משמרות ונאלצתי לעבור עוד חצי שעה במיון כדי לחכות להחלפת משמרת, בזמן הזה הספקתי לעבור כמה צירים על דלפק האחיות ולצערי גם להקיא בשירותים. אז הדולה הציעה שבגלל שאני אכנס לחדר לידה רגיל שבו אין מקלחת, שאני אבקש להיכנס למקלחת במיון, והציעה שאכנס עם בעלי כי הוא באמת יודע איך לעזור לי, אני כמובן שמחתי על הרעיון, פניתי לאחת האחיות הנחמדות שהיו שם ולמרות שזה בית חולים דתי היא סימנה לי, להכניס אותו איתי ב "שו-שו"…בעלי הגיע, נכנסתי למים ו- וואו! איזו הקלה!
עברנו שם שעה שלמה של צירים כשבנתיים בעלי עמד לצידי ואמר לי כמה אני אמיצה, וחזקה ושהוא מעריץ אותי ועוד הרבה מילים מחזקות.
זו היתה השעה שעברה לי הכי מהר ומסתבר שגם ההתקדמות בה היתה הכי מהירה! לאחר שעתיים מהבדיקה הקודמת ועם הכניסה לחדר הלידה המיילדת הודיע לנו שאני כבר בפתיחה 7.5!
השעה 16:30, אנחנו בחדר לידה רגיל, הדולה תלתה על הקיר מנורות לב אדומות וחמודות וכיבתה את האורות ויצרה לנו אוירה נעימה וחמימה. הצירים המשיכו והתחזקו מאוד, אני רצתי לשירותים. לצערי מצאתי את עצמי מקיאה תוך כדי ציר, לא סיטואציה נעימה במיוחד.
מכאן העברתי את השעתיים הבאות בתנוחה אחת בלבד, של חצי כריעה עם הרגלים כאשר אני נתלית על בעלי בחצי חיבוק עם הידיים, והדולה לוחצת לי על הגב, זו היתה התנוחה שהתאימה לי, שהרגשתי שבתנוחה הזו אני מסוגלת לעבור את הצירים. אי אפשר לתאר את העזרה העצומה שהם נתנו לי, הם ממש הקלו והורידו לי חצי מהכאב של הצירים, בנוסף אי אפשר לתאר במילים את הכוח שיש לנשימות בזמן הצירים, זה פשוט אדיר, בצירים בהם המיילדת דיברה איתי, או בדיוק חיברו אותי למוניטור או שמשהו הוציא אותי מריכוז של הנשימות, הכאבים היו בלתי ניתנים לעבור אותם, וברגע שחזרתי לרוגע ולנשימות הכל נרגע, פתאום הבנתי מה היתה המשמועת של המוח הקדמוני ששרון הסבירה לנו בקורס, כל תקשורת החזירה אותי למוח האנליטי וזה הוציא אותי מריכוז והכאב השתלט. לשמחתי בעלי והדולה היו מספיק רגישים והצליחו ליצור לי מקום בטוח, תומך מאוד ושקט ואני יכולתי לשחרר כל מעצור ולהיות חסרת עכבות לתת לעצמי להיות נינוחה ולהוציא קולות ולנהום או כל דבר אחר שפתאום הרגיש לי נכון.
מדהים כמה הנהימות עזרו לי והמחשבה שהכי חיזקה אותי בזמן הצירים שגם הציר הזה יעבור ושהנה הוא כבר נגמר. לבסוף הרגשתי שהגעתי לשלב המעבר- פתאום באמת פחדתי, ועכשיו בדיעבד אני רואה איך באמת הפחד שלי עצר ועיכב לי מעט את הלידה.
הצירים התחילו להיות רצופים, ללא הפסקות, צירים עולים ויורדים בלי מנוחה בין ציר לציר, פתאום הגוף שלי התחיל לדחוף באופן בלתי נשלט, אני זוכרת שאחת המיילדות שעברה ליד החדר והציצה פנימה אמרה לי פתאום – "אל תלחצי עכשיו, יש לך עוד זמן, חבל שתזבזי כוחות". לא עניתי לה, זה לא היה שווה שבשביל זה  אצא מהריכוז שלי, אבל בליבי חשבתי, מה היא חושבת שאני בוחרת ללחוץ? אני לא עושה כלום זה הגוף שלוחץ, אני כאן רק נותנת לו לעשות את שלו ומנסה לעבור את זה. היו כאן רגעים שפשוט רציתי לעצור הכל, לוותר על כל התהליך הזה, פתאום בפתיחה 9 החלטתי שאני מבקשת אפידורל (חחחח : ) לשמחתי לא נתנו לי תשובה שלילית, פשוט לא ממש ענו לי על זה והמשכתי הלאה.. ואז בדיקה נוספת ואנחנו בפתיחה 10! סוף סוף אני מחייכת, אבל כבר רוצה להיות אחרי, הצירים מתחזקים הגוף לוחץ למטה, ואז המיילדת קולטת שאני לא הולכת ללדת בשכיבה ומביאה מיילדת אחרת שתקבל אותי בתנוחה שונה. (מסתבר שהם הביאו 4 מילדות שונות עד שמשהי הסכימה לקבל את הלידה שלי, אני לא הייתי מודעת לזה כי כל כך הייתי שקועה בתוך עצמי), המיילדת שאלה באיזו תנוחה אני רוצה ללדת, וכל מה שאמרתי לה היה "אני לא יודעת אף פעם לא ילדתי".
לשמחתי ולמזלי בעלי ענה נחרצות שאני אלד על 6 על המיטה.
וכך היה, עליתי למיטה, כשהברכיים שלי על המיטה ואני נשענת על גב המיטה (תנוחה נוחה כל כך! איך לא השתמשתי בה עד אז?!? בעלי, אתה גאון!), פתאום נהיו קצת הפסקות בין ציר לציר, יכולתי לנוח ולאחר כמה דקות בודדות, צירי הלחץ הגיעו, עברתי לשכיבה על הצד לבקשת המיילדת, עברתי 2 לחיצות חזקות ופתאום המיילדת ביקשה שאעצור ולא אלחץ – זה הרגע היחיד בו הלכתי נגד מה שהגוף שלי ביקש, מסתבר שהיא שנתה מעט את זוית היציאה של התינוק, ואז לחיצה אחת ו – בלובלובלובלו…. הוא יצא החוצה! 3.800 גרם של מתיקות!
הרגע הכי מאושר החיי!
התחשוה הכי טובה בעולם! רגע של שחרור! של אהבה! רגע של לידה!
וואו לא ניתן לתאר במילים את הרגע הזה! הייתי רוצה לחוות אותו שוב עכשיו..
ואז היא שמה אתו עלי, הוא מביט בי בעיניים סקרניות מלוכסנות (לא ברור מאיפה הוא הביא אותן : ) ולא בכה רק הביט בי בעיינים.
בינתיים נתנו לחבל הטבור להפסיק לפעום בדיוק לפי תוכנית הלידה, הוא כמובן היה עלי "עור לעור" כיסו את שנינו יחד ומסביב רק אור, אהבה ושמחה ענקית!
תחושה שאי אפשר לתאר במילים!
כל כך רציתי לראות את התגובה של בעלי, אבל.. לא יכולתי, מהרגע שהוא יצא ראיתי רק אבל רק אותו, כל השאר ניהיה מטושטש כאילו לא קיים דבר בעולם מעבר לתינוק שלי.
אז, המיילדת קראה לבעלי לאחר שחבל הטבור הפסיק לפעום, בעלי חתך את החבל, צורציקון שהיום הוא הפך להיות *** התחיל לבכות בכי מתוק מתוק, ומכאן… ישר לציצי.. והחמוד שלי התחיל לינוק.
וזהו אושר גדול אני אחרי! לא מאמינה שבסוף הצלחתי! הצלחתי ללדת טבעי! עשיתי את זה!!!!
רגע, מה זה הצירים האלה? אוי צריך עוד ללדת את השליה, והיא לא יוצאת, פרידה המיילדת מנסה למשוך אותה עם חבל הטבור ואני מבקשת ממנה שתפסיק, אומרת לה שזה ממש בסדר ולא צריך להוציא אותה בכוח, היא תצא אם רק ניתן לה עוד זמן (אני בליבי יודעת שע"פ הפרוטוקול של בית החולים הם חייבים לתת לי חצי שעה כדי לתת לשליה לצאת באופן טבעי, לפני שמנסים להוציא אותה עם התערבות רפואית) אני בנתיים רועדת (כנראה שאיבדתי לא מעט דם) אבל לא אכפת לי ***יונק ממני ואני מאושרת!
בנתיים הדולה רקחה לי כל מיני תרופות הומיאופטיות, ונתנה לי כל כמה דקות משהו אחר לשים מתחת ללשון, ולחצה לי על הזרת ברגל.
לאחר הלידה כאבה לי הזרת יומיים ולא זכרתי למה, וגם הסתבר שהיא ניסתה כמה תרכובות עד שמצאה את התרכובת שמאימה לי.
אבל החצי שעה עברה והמיילדת כבר ניסתה כמה פעמים ואפילו ניסתה למשוך את השליה החוצה וכלום. היא בפנים.. כאן המיילדת התחילה קצת להילחץ והודיעה שהם מעבירים אותי לגרידת השליה.
מה?? עברתי הכל טבעי אפילו בלי לפתוח וריד אחד ועכשיו הרדמה כללית? זה ממש לא מתאים לי. אבל מצד שני אני מאושרת ומעופפת לי ונתתי לה לעשות כרצונה, הם לקחו את *** ממני, המיילדת הכינה כבר טפסים וחתימות ובאה לפתוח לי וריד כהכנה להרדמה.
ואז הדולה נגשה אלי לאוזן ולחשה שאבקש מפרידה שתנסה להוציא את השליה רק עוד פעם אחת נוספת. עשיתי בעצתה ופרידה הביטה בי במבט של " מותק, זה באמת מיותר וזה לא יעזור".
אבל אני התעקשתי ובקשתי שרק בשבילי שבבקשה בבקשה שתנסה שוב, היא נכנעה לשכנועים שלי, באה לנסות שוב, ופתאום צעקתי "ציר!" שתיהן תפסו לי את הרגליים וכיפלו לי אותן לכיוון הבטן ופתאום – פוףףף- השלייה פשוט שוגרה ממני!
לא ראיתי אותה אבל לפי ההרגשה היא היתה ענקית!
ותוך דקות הגיע רופא, הוציא את בעלי והדולה מהחדר, והחל בתפירה שלי (כן היו כמה קרעים.. כנראה הרבה, הם לא הסכימו להגיד לי כמה) הרופא היה כל כך עייף והיא נראה שהוא אחרי משמרת כפולה ואולי משולשת, ניסיתי להצחיק אותו להגיד לו שאני מעריכה אותו כדי שיתעורר קצת ויעשה לי עבודה טובה. אחרי התפרים, בעלי והדולה חזרו, הרופא והמיילדת יצאו. ואז אני פתאום קלטתי שזהו, אנחנו ממש ממש אחרי. *** שלי בזמן הזה חיכה לי במיטת התינוק השקופה בחדר הלידה, אני הבטתי בו מביט בי ערני לגמרי ופתאום התחלתי לבכות בכי קטן שהפך להיות בכי גדול של התרגשות עצומה שלא נגמרת, אחרי כשתי דקות גם *** התחיל לבכות, בעלי לקח אותו ושם אותו עלי, הצעתי לו לינוק והוא הסכים מייד . אי אפשר לתאר את רגע האושר הזה, של חום הגוף שלו, של היניקות הקטנות, של התזוזות שלו עלי, אותם תזוזות שהרגשתי עד לפני כמה רגעים בתוך הבטן שלי ופתאום אני מרגישה אותן מבחוץ, בעלי מחבק ומביט בנו מעבר לכתף השניה.
רגע אושר אמיתי!
מכאן תוך כמה דקות וההורים שלנו והמשפחה כבר הגיעה לחדר לשמוח יחד איתנו.
ברוך הבא לעולם ***!
אני אוהבת אותך!
אני רוצה ללדת שוב.
וכמובן תודה ענקיתתתתתתתתתתתתת לבעלי היקר ומגלי הדולה Magaliah Aharon המלאכית שבלעדיהם אני לא חושבת שהייתי עוברת את זה, ובטח שלא בלידה מדהימה כזו!
אוהבת ומעריכה ומוקירה אתכם לכל חיי! אוהבת המון!
וכמובן תודה לבן היקר שלי שיצא לאויר העולם והפך אותי לאמא מאושרת! וברא לנו את המשפחה הקטנה שלנו