סיפור לידה – סיפור הלידה של אור ומתן*

*למען הפרטיות שיניתי את השמות. כל השאר, כפי שנשלח אלי.

 רצינו את נעמה ללידה של תום כי בלידה (הקודמת) של טליה סיימנו בתחושה חמצמצה. בסה"כ טליה נולדה בריאה לאחר כמה שעות של צירים. אבל הדרך הייתה מלווה בכמה אכזבות: הצוות בבי"ח לא הצליח לתת לנו תמיד תחושה מכבדת, החלטות מסוימות נלקחו ללא התייעצות מלאה – כמו לפקוע את מי השפיר. רוב הזמן הרגשנו "בודדים במערכה" בחדר הלידה, כאשר המיילדת קופצת לביקור פעם ב- 15 או 20 דקות

בסוף הלידה, טליה לא יכלה להישאר על אור, מכיוון שנזקקה לשהייה של כמה שעות באינקובטור חמצן. אירוע זה היה מחויב המציאות ככל הנראה, בשל מצבה של טליה, אולם גרם לנו דאגה עמוקה, וצבע את כל הלידה בצבעים קודרים. גם כאן חשנו שהתקשורת בינינו לצוות הרפואי היא לקויה, ובסופו של דבר הנ"ל לא יצאו מגדרם כדי לאפשר לאור לראות את טליה בשעות הראשונות (למשל, לא חשבו להציע את הרעיון להביא אותה על כיסא גלגלים לתינוקייה).

אולם נחטא לאמת אם נפיל את כל אכזבתנו על הצוות הרפואי, אשר במסגרת המגבלות הביא כאמור ללידה בריאה גם לאם וגם לתינוקת. חלק מהבעיה הייתה קשורה בנו: הלחץ והחרדה של אור מכל תהליך הלידה ומהסתבכויות אפשריות מחד, וחוסר היכולת שלי להכיל ולהרגיע מאידך. אני הרגשתי שלא יכולתי לספק לאור משענת ברמה כזאת שתאפשר חוויה מעצימה.

לכן לקראת הלידה של תום ידענו שאנחנו צריכים חיזוק ברגעים הדרמטיים, הכואבים, המלחיצים, והמרגשים של הלידה. נעמה הייתה הבחירה הטבעית שלנו בשל ההיכרות שלנו איתה, אשר אפשרה לנו לעמוד על תכונותיה הטובות בתור דולה. האמנו שנעמה תוכל לתת לנו את החיזוק הנדרש גם ברמה המקצועית וגם ברמה הרגשית.

התהליך החל משתי פגישות הכנה לפני הלידה. בפגישות אלו נתחנו בפרוטרוט את הלידה הקודמת, והסיבה לאכזבתנו. התעמקנו בנסיבות האובייקטיביות, ובנסיבות שאולי ניתן היה לשנותן. נעמה עברה עם אור על כל החששות והפחדים שלה מתהליך הלידה. שרטטנו מצבים אפשריים, ודרכי תגובה רלוונטיות. דברנו בכלליות על מה ניתן לצפות מלידה עם דגש על כך שלא מדובר בתוכנית כבקשתך, יכולות להיות הפתעות, ואפשר להגיב נכון.

גם איתי דיברה נעמה על נקודות לשימור ושיפור בתפקוד שלי כמלווה ושותף לקראת הלידה. כל השיחות היו מקצועיות, הכול נרשם ועובד, ואת התוצאות ראינו ביום הלידה.

כבר לאחר שיחות ההכנה הרגשנו יותר טוב ויותר מוכנים. יש לציין כי בשלב זה היו לנו התלבטויות אם לשכור את שירותיה של נעמה ללידה עצמה. אור תכננה ללדת עם אפידורל, ולכן (?) כאשר לא מדובר בלידה טבעית, נראה כי הצורך בדולה פוחת. בסוף החלטנו בכל זאת לקחת את נעמה כי הבנו שהעזרה שלה היא לא פחות בתחום הרגשי. בסופו של דבר נעמה עזרה בכל המישורים משום שהלידה הייתה טבעית.

ביום הלידה הזעקנו את נעמה בחצות (עם התחלת צירי הלידה), והיא הגיעה מהר מאוד. כבר בבית נעמה הדריכה את אור בתנוחות, עיסתה את גבה, עזרה לי לעזור לאור באופן יותר מדויק, והרגיעה. לאחר כשעתיים נסענו לבית החולים. החוויה הפעם הייתה שונה לחלוטין. הצוות היה מסביר פנים ומקצועי, אבל השדרוג האמיתי היה הנוכחות של נעמה. הפעם קיבלנו ליווי מלא במהלך הלידה, כולל תמיכה פיזית ונפשית. נעמה המשיכה גם בחדר לידה לעסות, לנשום, להדריך, לבדוק תנוחות ולהרגיע.

גם בלידה הזאת חווינו רגע משברי: כאשר נודע לנו שאור לא תוכל לקבל אפידורל בגלל ספירת טסיות נמוכה. הכאבים של אור היו אדירים, ומכל בחינה היא נראתה על סף התמוטטות. ברגעים האלו, מתוך הרגישות שלה והמקצועיות, הצליחה נעמה לנסוך באור את האמונה והכוח להמשיך, לעבור עוד ציר ועוד אחד, ובסוף גם ללחוץ כל הדרך עד ללידה.

התקשורת מול צוות המיילדות  הייתה מושלמת. אין ספק שגם אנחנו למדנו משהו מאז הלידה הקודמת, אבל לנעמה היו מניות רבות בתיווך שבין הלחץ וההתרגשות שלנו, לבין המגבלות של הממסד הרפואי. למרות שמעמד הדולה אינו מוסדר באופן לגמרי רשמי בחדר הלידה, נעמה הצליחה בנעימות ובאסרטיביות לרתום את כולנו (אור, אני, והמיילדת) אל המשימה המשותפת.

זהו, עברנו לידה הירואית ומוצלחת. ובתור צ'ופר: אפילו ללא תפרים. תום יצא שלם, בריא ורגוע. ואנחנו יצאנו גם הרבה יותר רגועים.