תוכן זה הוא חלק מסדרת תכנים בנושא הכאב,
מומלץ לקרוא קודם את שני הטקסטים הקודמים:
האם לכאב יש תפקיד בלידה?
אם נסתכל על הכאב כ"עונש" (אולי עוד מהקללה האלוהית של "בעצב תלדי בנים", עונש על שאכלנו מפרי עץ הדעת), או כדרך לכפר על חטאים (לפי התפיסה הנוצרית, שבה ישו למשל סבל כדי לטהר את כולם מהחטאים שלו), או אפילו כטעות מיותרת של הטבע שכדאי להעלים אם אפשר, אז אני מניחה שרובנו נרתע ממנו ויהיה לנו קשה להכיל ולהתמודד איתו.
אבל האם יכול להיות שהכאב יכול להיות "מתנה" עבורנו ולשרת אותנו בדרכים שונות?
הנה כמה דרכים אחרות להסתכל על הכאב בלידה.
הוא הדרך של הגוף שלנו לדבר אתנו – הוא שמניע אותנו לזוז, לשנות תנוחה ולעזור לעובר/ית שלנו בדרכם.
האתגר הגדול בדרכו של התינוק שלנו להיוולד היא הצורך להתברג בתוך המעבר הצר הזה שהוא האגן שלנו.
הם יכולים לעשות את זה אבל זקוקים לעזרה – תנועה שלנו ושינויי תנוחה עוזרים מאוד לעובר להצליח למצוא זוית מתאימה, להיכנס, להתברג ולעזור לו לעבור.
בלידה שבה היולדת לא זזה – יש סיכוי גדול יותר שהלידה תתארך ושהעובר לא יצליח להכנס נכון ולעבור באגן וכך מעלה את הסיכוי גם לצורך בואקום או בניתוח קיסרי.
הכאב הוא שגורם לרוב הנשים, להתפתל, להזיז את האגן, לנסות כל פעם תנוחה אחרת ובכך בעצם לעזור מאוד ללידה.
אחד החסרונות הגדולים של האפידורל הוא שכשהכאב נעלם אנחנו לא "שומעות" יותר את הגוף שלנו שמבקש מאתנו לזוז ומשאירות את כל העבודה לעובר שלנו.
הכאב בלידה גורם לגוף שלנו להפריש הורמון שנקרא "אנדורפין".
האנדורפין הוא משכך הכאבים הטבעי של הגוף ומופרש יותר ויותר ככל שעוצמת המאמץ והכאב עולה.
זה אותו ההורומון שגורם לנו להרגיש תחושה פיזית טובה והָיי אחרי שאנחנו עוסקים בספורט – מה שגורם לנו להנות בחדר הכושר ולחלק מהספורטאים אפילו ממש גורם להתמכרות.
כלומר, השפעתו חזקה מאוד.
הוא מפחית את הכאב, משכיח את הרעב, העייפות והדאגות ופשוט גורם להָיי.
גם בלידה זה עובד בצורה מאוד דומה. כשהכאב עולה בהדרגה עולה איתו גם רמת האנדורפין והקטע הכי טוב – כשהכאב נגמר באופן פתאומי לאחר שהעובר יוצא – הרמה של האנדורפינים נשארת מאוד גבוהה ואפילו עולה עוד קצת וזה בדיוק מה שגורם לנשים אחרי לידה להרגיש לפעמים תחושת הָיי, שמחה עצומה, אושר והרגשה של עוצמה ורגיעה.
התחושה הזאת תואמת לדבר המדהים שבאמת קרה עכשיו – את הבאת לעולם נפש חדשה.
אם עברנו את הלידה בלי שנרגיש את עוצמת הצירים – רמת ההורמון תהיה נמוכה בהרבה ולא תייצר את אותה התחושה.
כמובן שנשמח ונהיה מאושרות אבל זה לא יהיה אותו הדבר.
תחשבו על ביקור במצדה לקראת הזריחה.
אפשר לעלות ברכבל.
ובכל זאת הרבה אנשים בוחרים לעלות בשביל הנחש. עליה תלולה ומאתגרת שתדרוש מאמץ פיזי ונפשי, שרירי הרגליים יכאבו, הכתפיות לוחצות ומשפשפות את הכתפיים ובכל זאת אנשים רואים את זה כחוויה.
הזריחה היא אותה הזריחה, לאנשים שעלו ברכבל ולאנשים שעלו ברגל.
אבל קורה שם משהו.
מי שעלה את הדרך ברגל, מוצף באדרנלין ואנדורפינים שפועלים עליו כמו סם ומשנים את החוויה התחושתית שלו והזריחה באמת נראית ומרגישה אחרת.
נוצרת חוויה של חיוניות ובריאות, גאווה בעצמי ובגוף שלי שהצלחנו להתמודד עם האתגר בכוחותנו.
והזריחה היא כבר לא סתם זריחה, היא פרס שמעיד על ההישג שלנו.
ממש כמו 100 במבחן. הציון הוא אותו הציון, אבל 100 שקיבלנו בלא מאמץ הרבה פחות נחשב בעיננו מ 100 שהשגנו בעבודה קשה.
אם את בריאה פיזית ונפשית, העליה למצדה יכולה להיות אתגר מהנה ומספק.
לא בכל מחיר
יש פעמים שעליה בשביל הנחש תהיה טעות.
אם מבחינה פיזית הגוף שלי לא במצב מתאים ויש לי נקע ברגל, ממש כדאי שאבחר ברכבל.
מבחינה טכנית, ברור שאני יכולה לעלות בשביל הנחש גם עם נקע, אם לא תהיה לי שום ברירה אחרת, אבל אני עלולה לגרום לעצמי נזק פיזי בלתי הפיך.
אם מבחינה נפשית אני לא מאמינה בעצמי ובכוחות שלי, אין לי מוטיבציה ואין לי תמיכה של מי שיעודד אותי ויחזק אותי, העליה יכולה להפוך לעינוי.
גם כאן, אם לא תהיה ברירה, בסופו של דבר אצליח לעלות, אבל החוויה שתשאר תהיה כנראה טראומטית.
בסופו של דבר המטרה שלנו היא להגיע במצב טוב פיזית ונפשית ליעד שלנו וטוב שיש לנו היום גם את האפשרות לעלות ברכבל, אם זה מה שיהיה הכי נכון עבורנו.
הכאב בלידה הוא תחושה חזקה שתואמת לעוצמת האירוע, למשמעות ולשינוי הגדול שהלידה מהווה.
עם כל ההבדלות הראויות, אפשר להשוות את העוצמה לצד השני של מחזור החיים – לאובדן של אדם יקר לנו.
ככה סתם, כמובן שאנחנו לא אוהבים להרגיש עצב ואובדן, אבל מצד שני, לא הָיינו רוצים לעבור את הפרידה מאדם יקר שנפטר בלי להרגיש שום דבר.
האם זה מתאים לך לוותר על "להרגיש" את הלידה, את עוצמת הכאב, ההתמודדות והקרבה שיש בני זוג בתהליך הלידה?
כמו בפרידה, גם בפגישה הזאת, אנחנו צריכות את הזמן לעכל ולהפנים וליצור התאמה בין מה שהראש כבר מבין ובין מה שהגוף מרגיש.
התחושה העוצמתית והנוכחת בלידה מאפשרת לנו את הזמן "להרגיש" את השינוי הדרמטי שמתחולל בחיים שלנו ברגעים אלו ממש.
כשהתינוק שמגיע בלי שום תהליך, למשל כמו בניתוח קיסרי אלקטיבי, לפעמים אנחנו מרגישות ממש ניתוק מסוים כי פתאום יש תינוק ולוקח לנו יותר זמן להתחבר ולהרגיש שהוא שייך לנו ושהוא חלק מאיתנו ושאנחנו ההורים שלו.
לא להרגיש כאב = להרגיש פחות באופן כללי גם מבחינה רגשית. לוותר על חלק מעוצמת קשת הרגשות.
בתרבות המערבית שלנו, בד"כ לא מקובל להרגיש דברים בעוצמות.
אנחנו רוצים את הכל שקט, נקי וממוזג.
לא להרגיש שחם ולהזיע,
לא לצעוק, לא לבכות, לא להשתולל, לא לצחוק בקול רם מדי.
הלוויות והחתונות שלנו נראות אותו הדבר, כולם עם משקפי שמש וממחטות וברור שבוכים, אבל שאף אחד לא יראה או ישמע, מנשנשים איזה אוכל בשקט ובנימוס.
אם ניקח כדוגמא לצד השני את התרבות המזרחית, נוכל לראות שיש נשים שהתפקיד שלהן הוא לקונן או לעשות צהלולים בכוונה בקול רם ובדרמטיות ובאופן יזום ולא בהכרח ספונטני.
זה נותן לכולם לגיטימציה לבכות או לשמוח בקול ובמלוא העוצמה.
לתת לרגשות הכל כך חזקים, סוערים ומציפים מבפנים, לצאת גם החוצה בשיא ההתרגשות.
בקצוות של סקלת הרגשות, נמצאים רגשות קשים להכלה מרוב עוצמה, גם של כאב וצער וגם של עונג ושמחה.
לפעמים אשה בלידה נשמעת כמו אשה בשיא של אורגזמה,
וצרחות של התרגשות ממתנה מרגשת, נשמעות כמו צרחות של אימה כשאת מגלה עקרב במיטה.
הנסיון "לאלף" את הרגשות מחייב אותנו לצמצם בשני הצדדים. אם אנחנו לא מוכנות לחוות את מלוא טווח הכאב, אנחנו מפחיתות גם את היכולת להרגיש את מלוא טווח ההנאה והשמחה.
גורם לנו "לעצור" ולהתכונן – בלי הלידה שנמצאת בסוף ההריון, נשים רבות יכולות להמשיך ולתפקד כרגיל עד סוף ההריון, בלי לפנות זמן או תשומת לב למחשבה על השינוי הדרמטי שהולך להתחולל בחייה.
הידיעה שבדרך להורות היא צריכה לעבור בטקס המעבר הזה שנקרא לידה והחשש מעוצמת הצירים, היא זאת בשד"כ גורמת לנו לעצור כבר במהלך ההריון ולהתחיל לבדוק האם אני מוכנה פיזית ונפשית ללידה ובעצם לחיים שאחרי הלידה.
איך אני מרגישה לקראת השינוי הזה, עד כמה אני סומכת על עצמי ועל הכוחות שלי, עד כמה אני סומכת על בן הזוג שלי, מה אני באמת רוצה ואיזה כוחות דרושים לי להתמודד עם השינוי.
גורם לנו להגיע למקום נכון ובטוח ללידה ולדאוג לעזרה התחושה שמשהו מתרחש, מסמנת לנו בצורה שלא ניתן להתעלם ממנה, שהגיע הזמן לעבור למקום מתאים ללידה ולדאוג לקרוא למי שיתמוך בנו.
הרי לא היינו רוצות שהלידה תתרחש פתאום באמצע שאנחנו בקניון בלי שום סימני הכנה.
התמודדות איתו משפרת את הבטחון העצמי שנדרש לנו להמשך – הלידה היא רגע השיא,
שער בין 9 חודשי הריון (ואולי עוד זמן ממושך קודם של חלום ושאיפה להורות) ובין כל החיים שצפויים להשתנות באופן דרמטי אחרי הלידה.
האתגר האמיתי והתתמודדות האמיתית מתחילה בהורות.
אשה שחווה חווית לידה טובה, מקבלת צידה טובה לדרך.
אמון בגוף שלה, אמון בעצמה ובכוחות שלה, בטחון והערכה עצמית גבוהה יותר.
נשים רבות לא מעריכות את עצמן, ומרגישות שלא השיגו עדיין השגים משמעותיים בחיים שלהן.
אחרי הלידה, נשים רבות שחוות חוויה חיובית, משנות את הדרך שהן רואות את עצמ, ומרגישות כמו גיבורות על.
חוויה כזאת מטביעה בנו חותם
אחת הנשים כתבה לדולה שלה, שמאז הלידה, כל פעם שהיא רוצה לחנות בתל אביב היא מזכירה לעצמה "ילדתי, אני מסוגלת גם לחנות".
התמודדות איתו משפרת את הקשר ואת הזוגיות שלנו – כשגבר רואה את אשתו מצליחה להתמודד בצורה טובה עם הלידה, הוא מעריץ אותה, הוא מעריך את הגוף שלה ואת מה שהוא יודע לעשות ורואה את היופי שלו גם מעבר לקמטים, קפלים וסימני מתיחה.
הוא מעריך את הכוחות של זוגתו, את העוצמות הנפשיות שלה ומאמין בה.
האשה מגלה את המשמעות של בן זוגה כתומך במצבי אתגר בחיים, את היכולת לסמוך עליו, את הרגישות והאהבה שלו.
כשלזוג יש חוויה משותפת חיובית בלידה, היא נשארת להם כבסיס חזק ובריא לאתגרים הגדולים באמת שהם ההורות והזוגיות המתמשכת.
הם יוצאים בתחושה שהם צוות טוב, שהם יודעים להעזר אחד בשני ולתמוך אחד בשני, שהם יכולים לסמוך אחד על השני שיהיו שם בשבילם גם בזמנים של קושי.
כאב=סבל?
כאב לא שווה בהכרח סבל.
הרבה אנשים אוהבים מסג' חזק וכואב,
אנשים נהנים מספורט שגורם לשרירים שלהם לכאוב.
חלק מהאנשים נהנים בשילוב כאב עם עונג מיני.
במהלך הלידה, מופרש הורמון האנדורפין שמשנה את הפענוח של הכאב וגורם לנו לחוש טוב ובריא במקום סבל.
לכל אחת יש דפוס תגובה אחר לכאב, חלקנו מתכווצות, חלקנו נבהלות, חלקנו נושמות.
כדאי להכיר מה הדפוס שלך ולבחון האם יש דפוסים שהיית רוצה לשנות כדי להתמודד טוב יותר בלידה.
בחוברת התרגול עמודים 86-88 למעלה תוכלי למצוא תרגיל לזיהוי דפוסי התגובה שלך והאמונות שלך לגבי הכאב
המשיכי מכאן לתרגול מעשי ללמידה של כלים להתמודדות עם כאב והגברת המסוגלות שלך להכיל כאב ב"אתגר הקרח"
השאר תגובה