יש לידות כאלה,
שבהן אשה ממש שולטת בתהליך הלידה.
הגוף בעצם מוכן לגמרי, שום דבר פיזי לא מפריע לתהליך הלידה.
היא בוחרת עכשיו לנוח קצת, היא צריכה זמן לקבל את זה שהלידה הולכת לקרות היום.
היא מחליטה שעוד שעה היא כבר תהיה מוכנה.
היא שוכבת במיטה ופשוט ישנה, כאילו היא בכלל לא בלידה.
ואז,
בערך אחרי שעה,
היא מתעוררת ומתחילים צירים סדירים וחזקים.
המיילדת שואלת אם היא מסכימה להיבדק, כי אם זה קרוב לסוף אז צריך שהצוות יהיה מוכן עם האינקובטור (לידה קצת מוקדמת).
היא לא רוצה להבדק.
היא אומרת שזה יקרה עוד שעה או שעתיים.
שיש כבר פתיחה מלאה.
הצירים נרגעים.
היא שוב נחה.
היא עוד לא רוצה ללדת.
יש עוד כמה דברים לא פתורים.
עוד 5 דקות אני אתחיל ללדת.
היא רוצה ולא רוצה,
היא צריכה רק עוד קצת זמן ברגע שלפני.
פה ושם יש ציר לחץ אבל בינהם הפוגה,
היא ישנה, היא צוחקת, היא מדברת.
כל מי שבחדר מקבל את הקצב שלה ושל הלידה המקודשת הזאת.
לא צריך לעשות כלום.
עכשיו היא כבר מוכנה,
משנה תנוחות, מנסה מה מרגיש נכון,
ואז, כשהיא מחליטה שזהו, עכשיו כבר צריך ללדת,
היא פשוט יולדת.

איך אפשר לסמוך על הגוף?

הוא כבר אכזב אותי בעבר.
אולי הצירים לא התחילו לבד עד שבוע 42,
אולי הפתיחה לא התקדמה,
אולי לא הצלחתי להכנס להריון בלי טיפולי פוריות,
אולי יש לי מחלה כרונית שמלווה אותי,
אז מה פתאום לסמוך עליו שבלידה הוא ידע את העבודה?
הוא כל כך לא מושלם, נוטה לתקלות ובעיות.
ואולי, אפשר להסתכל על זה אחרת?
הגוף שלי הוא המכונה הכי מתוחכמת, מורכבת ומשוכללת שקיימת בעולם כולו.
כל כך מתוחכמת, שטובי המומחים, החוקרים והרופאים עדיין מבינים כל כך מעט עליה.
והמכונה הזאת, עושה אלפי פעולות מופלאות באופן מושלם כל יום, כל דקה וכל רגע עבורי.
הגוף שלי נשם היום 23,000 נשימות של חמצן שהגיעו לכל התאים שלי,
הוא פגש וירוסים ונפטר מהם בלי ליידע אותי אפילו,
הוא ריפא בעצמו את החתך שהיה לי באצבע מחיתוך הסלט,
ועוד כל כך הרבה דברים שהוא עשה רק היום.
ונכון שהוא לא התחיל לבד את הצירים עד שבוע 42 (ומי יודע, אולי הוא היה צריך רק עוד כמה ימים), אבל בכל זאת, הגוף שלי הוא זה שהגיב אל הזירוז שבחרתי לעשות, הרחם שלי היא זאת שהתכווצה וצוואר הרחם שלי הוא זה שנפתח ואפשר ללידה להתקדם.
ואם עשיתי ניתוח – אני חייבת לגוף שלי אלפי תודות על כך שהוא פשוט ידע מעצמו לחבר הכל מחדש, לחבר כלי דם שנחתכו, לרפא את רקמת העור ולאפשר לי לקום וללכת כמה שעות אחרי זה.
הגוף שלי הוא זה שהצליח לקבל אותך לרחם שלי, לקלוט אותך, לגדל אותך, ילד שלי, להזין אותך ולהגן עליך 9 חודשים, אפילו שלא הצלחתי להרות אותך לבד,
הוא זה שמצליח לאפשר לי חיים מלאים, גם עם המחלה שלי.
כל פעם שהוא לא פועל כפי שאני מצפה ממנו (כשאני חולה למשל),
אני בוחרת לזכור כמה זה לא מובן מאליו שרוב הזמן הכל עובד בצורה כל כך מושלמת
וכמה כוחות יש לו גם לתקן את עצמו (מה שאף מכונה או מכשיר אחר בחיים שלי לא יודע לעשות).
אני בוחרת לסמוך על הגוף שלי.
זה לא אומר שהכל יעבוד כל הזמן באופן מושלם, וכשצריך אני יודעת שהמוח האנושי (זה שהוא חלק מאותו הגוף) גם פיתח את המדע והרפואה שמאפשרים לי לשמור על הבריאות שלי ולחיות חיים מלאים גם כשחלקים גדולים ממנו כושלים,
ובכל זאת, אני יודעת שהוא מכונה מופלאה וקסומה שמוכיחה את עצמה כל יום מחדש.
באוגוסט 2016 נפרדתי מהשחלה והחצוצרה השמאלית שלי.
כמו שאמרה הרופאה, יש שם ממצא "כרוביתי". ציסטה שהיא בעצם גידול שרוב הסיכויים שהוא מסוג נחמד, אבל נדע בודאות רק אחרי הניתוח והביופסיה.
גיליתי אותה במקרה, בתור שגרתי אצל רופאת הנשים.
לא הרגשתי אותה, הייתי אשה בריאה לגמרי עם ממצא כרוביתי.
בחרתי שלא לדאוג.
כלומר עשיתי את מה שבשליטתי, שזה ללכת לטיפול ברפואה המשלימה ובמקביל לוודא שנותנים לי תור בטווח זמן סביר,
אבל ויתרתי על מחשבות של מה יהיה אם…
היתה מציאות אחת ודאית – אני מרגישה טוב ואני מקבלת טיפול כדי לשמור על המצב הזה.
כל השאר, ידעתי, זה רק מחשבות שלא ישנו את המציאות, אבל בהחלט יקבעו את התחושה הנפשית שלי.
אני עומדת לעבור ניתוח פשוט יחסית,
שבמהלכו אולי אצטרך לוותר על השחלה (תודה שיש עוד אחת),
אחריו,
אולי אגלה שזה כבר מאחורי ואם ככה, אין סיבה לדאוג,
ואולי אגלה שיש לי סרטן שצריך לטפל בו, ואז אטפל בו ולמי יהיה זמן לדאוג 😉.
כך או כך, עד אז, אני בוחרת לראות את עצמי כבריאה ולהמשיך את החיים שלי כפי שאני אוהבת אותם.
קיבלתי יומיים חופש בחדר עם חלון לנוף בבית חולים העמק.
כששאלתי לפני זה על ההתאוששות שמעתי חוויות שונות, חלקן קשות וחלקן פחות.
זכרתי מה שכבר למדתי על התאוששות מקיסרי – זה בעיקר בראש.
הכנתי את עצמי לאפשרות שזה ייקח זמן וזה בסדר, אבל האמנתי שזה יקרה בקלות כי הגוף הוא דבר מדהים.
הניתוח עבר השחלה והחצוצרה הוצאו, הממצא הכרוביתי היה סרטן נחמד ולא מתפשט,
שבוע אחרי זה כבר ליוויתי לידה (בהקשבה לעצמי ובידיעה שזה הדבר הכי נכון בשבילי),
אני אישה בריאה כפי שראיתי את עצמי בכל רגע של התהליך הזה
אופיר, הבת שלי שהתחילה את דרכה בשחלה הימנית, היתה אתמול בת שנתיים.
אלו דברים שאותי משמחים:
להתעורר בבוקר עם הודעה מזוג שהם החליטו ללכת איתי לליווי חידה
למצוא 2 קוביות שוקולד מארומה שמישהו שכח ברכב וחיכו רק לי
לראות אמא ותינוק שליוויתי בלידה רק לפני שבועיים שפשוט טוב להם יחד

לשמוע בדרך את הפודקאסט הנפלא של

יהודית כץ – פסיכולוגיה חיובית ביומיום
לקחת מישהו שעמד בחום טרמפ לצומת הבאה, לראות אצל הירקן מישהו עם אבטיח ומלון שמחפש איפה להניח אותם ולפנות לו קצת מקום על הדלפק ולהרגיש את העונג בנתינה לאחרים שבשבילי היא אולי קטנה ובשבילם היא משמעותית
למלא דלק ולגלות שהסכום לתשלום הוא בדיוק 111.11
מחא דברים,את חלקם קיבלתי בהפתעה כי פתחתי עיניים ואת הלב למה שהעולם מחלק בחינם.
והיום רק התחיל 🙂
שמתם לב שכשנמצאים בהכרת תודה אמיתית אז פשוט אי אפשר להרגיש פחד ולעומת זאת בהכרח מתמלאים באושר?
אם את חושבת שאין לך זמן לפעילות גופנית ולטפל בגוף שלך, תצטרכי במוקדם או במאוחר למצוא זמן להיות חולה… (אדוארד סטנלי)
המשפט הזה הוא תזכורת שהולכת איתי כל הזמן.
לקח לי כמה וכמה סיבובים שבהם נהייתי חולה וקרסתי לגמרי בדיוק בזמנים הכי לא נוחים,
שאיבדתי פרנסה יקרה בגלל שדווקא כשיולדת היתה צריכה אותי אני הייתי עם סינוסיטיס קשה במיטה,
שדברים שעבדתי עליהם לאורך זמן ירדו לטמיון בגלל שהייתי חולה ברגע האמת,
כדי להבין שזה בכלל לא חשוב ש"אין לי זמן" לדאוג לעצמי עכשיו,
כי אם אני לא אעשה את זה,
היקום ידאג שאני אפנה את הזמן הזה בלית ברירה.
לפעמים כשאת בהריון את מרגישה ש"אין לך זמן" לדאוג לעצמך,
אין זמן לעשות פעילות גופנית, אין אפשרות להוריד קצב בעבודה, אין ברירה וצריך להמשיך לעבוד בעומס הרגיל.
לא נעים לך מהבוס,
את לא אוהבת לתת פחות מהמקסימום שלך,
ולא רוצה שיתפסו אותך כמישהי שמחפשת להוריד מעצמה.
קחי בחשבון, שלגוף שלך יש זכות וטו,
ושהוא עלול להשתמש בה.
שאם אנחנו לא מצליחות להוריד קצב, הוא לפעמים מסדר לנו סימפיזיוליזיס שגורם לנו לכאב באגן כל פעם שאנחנו מנסות לזוז ופשוט מקרקע אותנו לספה,
שלפעמים הוא ידאג לאשפז אותנו לימי מנוחה,
ושבמקרים חריגים הוא פשוט מארגן לנו לידה מוקדמת ואז נצטרך לוותר על כל שאר התוכניות שרצינו להספיק ולהתפנות באופן מלא לעצמנו ולתינוק שלנו (שתכל'ס, הרבה יותר קל לטפל בו כשהוא עוד ברחם).
דווקא מי שחשוב לה להיות אחראית כלפי העבודה שלה,
מי שרוצה להיות מקצוענית עד הסוף,
צריכה להקשיב לגוף ולגבולות שלו ולפנות זמן לדאוג לעצמה,
כדי להפחית את הסיכוי שהגוף שלה פשוט יקבע בשבילה באופן חד צדדי שמספיק.
אז אם אין לך זמן להיות חולה,
תפני לעצמך זמן ליצור בריאות.
אופיר בת שנתיים ו 6 ימים, אחרי שעברה לישון בחדר נפרד מאתנו רק לא מזמן, סוף סוף בימים האחרונים היא ישנה כל הלילה וקמה רק ב 06:30 (ולפעמים אפילו אחרי, אבל אני אסתפק גם בזה).
ילדה שלישית, ופעם ראשונה יש לי ילדה שגרמה לי לראות את השעה 5 בשעון כמעט כל יום.
האמת, זה היה קשוח.
יש לי הרבה מה להגיד על עייפות, אבל זה לפוסט אחר,
בשורה התחתונה- למרות שאני גאה בתפקוד שלי במצבי עייפות, זה ממש לא עושה לי טוב.
חשבתי,
אם היו אומרים לי מראש שבמשך שנתיים (כמעט. דווקא בחודשים הראשונים היא ישנה לפעמים 10 שעות ויותר), אני אתעורר כמעט כל יום בחמש, והרבה מתוך הזמן הזה גם עוד לפחות פעם אחת בלילה,
יכול להיות שהיינו נשארים משפחה עם 2 ילדים.
בכל מקרה, זה היה נראה לי כמו סיוט מתמשך, עינוי,
משהו שאין לי מושג איך אפשר לשרוד אותו.
בקלות הייתי יכולה להבין את המחיר והקושי בשנתיים כאלה.
אבל,
גם אם היו אומרים לי שהיא תהיה הילדה הכי מתוקה ומהממת ביקום כולו (כמו שהיא באמת מבחינה אובייקטיבית לגמרי 😜), שהחיוך שלה ימיס אותי ושהחיבוק שלה יגרום לי פרפרים,
לא באמת הייתי יכולה לדמיין את זה ולהבין כמה זה שווה את זה.
בפועל, הסתגלתי לקום מוקדם מדי ולישון מעט מדי וזה היה קשה, אבל השנתיים האלה היו גם קסומות וגם ב 5 לפנות בוקר כמעט תמיד הוצפתי אהבה כשהעברתי איתה את שעות הבוקר (בואו נהיה כנים, אף אחת או אחד לא מוצפים אהבה באופן תמידי כלפי הילדים שלהם, בטח לא ב 5 בבוקר).
וזה לא שזה מחק את הקושי, הוא המשיך להתקיים במקביל.
זה היה גם וגם.
גם סיוט, וגם אושר.
כי במציאות רוב החוויות שלנו הן מורכבות מגם וגמים, והרבה פעמים גם וגם וגם וגמים של כל מיני רגשות שונים וסותרים.
אני לא חושבת שבדמיון הייתי יכולה להבין את הגם וגם הזה.
שאם היו מתארים לי תאור עובדתי של המציאות שלי בשנתיים האחרונות (שלא לדבר על זה שהצטרפה גם הקורונה לעניין) הייתי יכולה לדמיין באמת גם את החלקים הטובים בעסקה הזאת.
משום מה, הדמיון נוטה להיות הרבה יותר שחור ולבן והרבה פחות מורכב,
והרבה יותר קל לנו לדמיין את הקושי ואפילו לחוות את המצוקה שלו כחוויה מוחשית וברורה שאנחנו הולכים לעבור,
מאשר לדמיין את הרגשות החיוביים.
*******************************************************
הרבה נשים חושבות שהן רוצות לדעת כמה קשה תהיה הלידה,
שהן רוצות לדעת את כל מה שיקרה בה,
אבל אני חושבת,
שהמוח שלנו ידע בקלות לדמיין כמה קשה זה 24 שעות של צירים, או כמה כואב זה חתך חיץ או כמה מפחיד זה ואקום,
והרבה פחות ידע לדמיין איך זה להתמסר לצירים, או כמה זה עוצמתי להתגבר על הפחד בשביל לפגוש את התינוק שלך, או כמה זה מדהים לפגוש את הכוחות שלך דווקא במקומות שהכי הפחידו אותך
ואיך לידה זה גם הדבר הכי קשה שעברת בחיים וגם הדבר הכי מרגש שעברת בחיים,
גם המקום שהכי נשברת בו וגם המקום שגילית את עצמך מחדש,
גם המקום שרצית לברוח ממנו, וגם אמרת רגע אחרי "הייתי מוכנה לעבור את זה שוב פעם עכשיו."
אז לא,
טוב שלא ידעתי מראש איך יראו השנתיים האלה,
כי זה לא היה עוזר לי בכלל להבין איך הן באמת יהיו,
ולא,
טוב שאת לא יודעת מראש איך תהיה הלידה שלך,
כי את לא יכולה לדמיין את מה שבאמת חשוב מהחוויה שתהיה לך.
המציאות שלנו הרבה יותר מורכבת ממה שאנחנו יכולות לדמיין,
והרגשות הכי טובים שנרגיש הם אלה שאנחנו אפילו לא יכולות לדמיין את העוצמות שלהם עדיין.
ומה את חושבת?
לפעמים נדמה לנו שצריך להיות מחוברות באיזה אופן מיוחד לגוף שלנו בשביל ללדת,
ושבגלל שעוד אף פעם לא ילדנו, אז זה עניין מאוד גדול.
מצאתי חדר פנוי בבית, עם תאורה לא משהו ואקוסטיקה מפוקפקת וצילמתי לכן סרטון כי היה לי משהו דחוף להגיד.
מוקדש לכל הנשים בהריון שיש להן גוף 😉